לא באמת מעניין אותי אם תקראו את זה, יש אלפי בלוגרים מסתובבים ברשת. אני כותב את זה בשביל העקביות שבדבר.
כמעט בן 40 והדבר העקבי ביותר שעשיתי בחיים זה לקום בבוקר, ואני מבטיח לכם זה לא היה בכוונה.
לאלה מכם שכן הגיעו עד כאן ולא סיננו אותי, הבלוג ידבר על ... |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2008
 התחלה אמצע וסוף
תמיד אומרים שלכל דבר בחיים יש התחלה אמצע וסוף, וכמובן כל סוף הוא התחלה של משהו חדש, וכן הלאה.
אצלי משום מה יש רק התחלות, אני תמיד מתחיל משהו, ספר חדש, ציור חדש, תואר וכ"ו.
חשבתי שפעם אחת יהיה נחמד גם לעבור למצבים אחרים לכן החלטתי לפתוח בלוג.
וכמו שכבר כתבתי בפתיח לא באמת מעניין אותי אם תקראו אותו, בסופו של דבר בעולם הזה יש יותר מידיי מהכל כך שלהיות עוד אחד שלא נקרא זה לא באמת מפיל אותי מהכיסא. באחד מהשיעורים הראשונים שלי בסטטיסטיקה שמעתי על פעמון גאוס, סוג של חלוקה לתכונות אנושיות בה הממוצע במרכז וכל השאר מתפרסים לכל עבר, בערך כמו הפטריה של פצצה אטומית רק בדו- מימד.
באותו היום חשבתי מה יש לפעמון הזה לומר עלינו ככלל. אם לדוגמה נציב בפעמון את הטמטום האם האדם שבקצה החכם של הפרמידה מרגיש בעובדה שכל שאר אוכלוסיית העולם די מפגרת בייחס אליו ושהוא פסגת השכל האנושית או שגם הוא מטעצבן על עצמו בשעה שאיחר את הרכבת וצועק "זין איזה מטומטם אני"?
את האמת, אני לא מתכוון להיות פילוסופי כל הזמן, אני רק חושב ששווה לפעמים במקום להתבונן מלמעלה על קן נמלים ולומר כולן אותו הדבר, צריך לקחת זכוכית מגדלת להתבונן מקרוב ולהבחין שלאחת מהן יש נקודת חן בקצה המחוש.
כולנו אותו הדבר, נולדים משחקים לומדים 12 שנה איך להסתדר בעולם, עושים צבא או כל דבר אחר שיעביר לנו כמה שנים ,יוצאים לטיול ואז מתחילים את החיים באמת. אני נמצא פה, אם להודות על האמת כמה שנים אחרי, אבל עדיין פה ועדיין בהתחלה עם כל הרצונות והשאיפות, מנקב את קליפת הביצה ויוצא לנשום אוויר בכוחות עצמי.
יש לי שני חתולים רעיה ותינוק בתכנון, ואין לי כל כך מה לומ לכל אלה. מה בעצם למדתי כל השנים? מה למדתם אתם?
אני חושב שאני יכול להעביר הלאה את כל המסלול האידיוטי הזה, עם הפרצופים המצחיקים, עם האחיזה במושב האחורי של תלת האופן, עם הציורים הראשונים אסיפות ההורים והאהבה הראשונה.
אני יכול לעשות את הכל, אבל מה הופך אותי לשונה? מה הופך אותי לאותה נמלה עם נקודת חן על המחוש?
החלק הקשה בכל זה האו שאני לא באמת בטח שיש דרך אחרת, ניתן לומר שנולדנו עם זה כמו עם העובדה שלתינוק יש אינסטינקט לחיוך וכולנו חושבים שזה במיוחד בשבילנו, ורק שהוא לומד לדבר מבינים פתאום שכל הגברים בעולם הם אבא. לכולם יש עייניים ומכנסי ג'ינס ארוכים וכחולים.
עכשיו במטרה לא להכניס את כולנו לדיכאון, אני חייב רק לומר אז מה?
אז מה אם המסלול הוא בנאלי, והמורה תמיד תתלונן על הפוטנציאל הלא ממומש, אז מה אם נרוץ אחריו 15 שנה וביום הולדתו הוא יעדיף לבלות על הבת של השכנה, בסופו של דבר זה כיף!
וכנראה שגם אני בעוד 30 שנה, כשבני יקבל תעודת עורך דין, אני לא אומר עוד אחד, אני כנראה רק אתן לו חיבוק חזק אומר כל הכבוד ואנסה להפעיל קשרים במטרה לסדר לו עבודה כמו כל ישראלי גאה.
| |
|  כינוי:
מין: זכר Google:
assafkakoon |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
