כשהתעוררתי היה עוד חשוך, זה כבר הלילה השלישי שאני מוצא את עצמי מתעורר תחת כיפת השמים כשרק זיכרון מעורפל מסביר ברמיזה איך הגעתי לספסל ולמה נעלי מלאות בבירה ותיקנים מתים. לילה שלישי ברחוב, וכל מה שנשאר לי זה זוג אחרון של תחתונים נקיים בכיס הפנימי של הג'קט, הבגדים שעלי וגיטרה בעלת שני מיתרים בלבד.

הכול הלך.

הייתי בן אחת עשרה כשהבנתי שכל פעם שאבא שם את הידיים עמוק בתוך הכיסים ומתבונן רחוק אל תוך הפינה הימנית של החדר הוא משקר לאמא. כשאמא שיקרה לו היא הייתה מתקרבת אליו צמוד, צמוד ומנשקת אותו נשיקת שפתיים עוד בטרם סיימה את המשפט, חצי שנה אחר כך, הם טפסו אחד את השנייה יוצאים בשעת בוקר מוקדמת מלובי של בית מלון בשעה שלאבא היה כנס של יומיים באירופה ואמא בנשיקת פה אמרה שתצא עם חברות. המלון היה באילת, אך נטול חברות או עובדים.

אני נולדתי בטבריה, את הצירים הראשונים אמא קיבלה בחוף לבנון, ואבא הסיע אותה על האופנוע עד בית החולים, הם התחתנו כשהייתי בן חצי שנה.לא הייתה לי הילדות הכי טובה בעולם, אבל את אהבתי לחוף ולאופנועים מהירים שקיבלתי מענק לידה, לא הייתי מחליף בעד שום הון שבעולם, ונכון ללפני עשרה ימים גם היה לי את הכסף.

בבר המצווה שלי, אבא לקח אותי לחשפנית, הוא חשב שקצת ציצי מסיליקון מרוח על הפנים עושה רק טוב לגיל ההתבגרות. אז ביום רבעי בלילה הוא ניגש למטבח עם הידיים עמוק בכיסים ואמר אני הולך עם הילד לשחק באולינג, מחר הוא עולה לתורה שהנה קצת עם החברה.

אבא נסע לכיוון היציאה העליונה מהעיר ולרגע חשבתי שאולי באמת הולכים לשחק באולינג, כי אין באולינג בטבריה. תקוותי לבאולינג נעצרו בכניסה לבית גדול, מוקף בוגנוויליה סגולה והרדוף לבן ואת השיחים האידיוטיים האלה אני זוכר רק בגלל הטעם.

אבא לקח אותי לערב הפוקר הקבוע שלו, רק שהפעם הוא אורגן לכבודי עם צלחות קטנות של במבה וביסלי ופחיות של בירה קלסברג וקולה מסודרות במגדלים. גולת הכותרת בחורה רזה וחשופת חזה שנתנה נתנה לי נשיקה רטובה על השפתיים ולחצה לי על הרוכסן של המכנס.

הדבר האחרון שאני זוכר מהלילה הזה הוא את טעמם המר של השיחים ואת הכתב המטושטש של ספר התורה בבוקר שלמחרת, לבית הספר כבר לא הגעתי באותו היום, הגעתי ישירות לטיפול נמרץ.

3 ימים שכבתי מחוסר הכרה בגלל הרעל הנמצא בשיח ההרדוף, לקח זמן רב להבין מה גרם לקריסת כלל המערכות והדבר היחיד לטענת הרופאים שהציל אותי היה מבנה גופי הגדול יחסית לגילי, נער אחר כבר היה מת מזמן בכמות שהוא אכל. את שבת החתן ביטלו, וגם את האירוע. אבא שמר על זכות השתיקה, ולא סיפר דבר על אותו היום. אני שמרתי על זכות השתיקה רחבה יותר ולא הוצאתי מילה מפי 3 שנים שלמות.

את הגיטרה הראשונה קיבלתי מסבא לבר המצווה, הוא תלה אותה על הטלוויזיה שהייתה בחדר בו שכבתי. את האמת עד היום אני לא מבין מה עושה טלוויזיה בחדר טיפול נמרץ, אך הגיטרה הייתה המתנה הטובה ביותר שסבא העניק לי בחייו, היא הייתה הקול שאבד לי.

היא הייתה גיטרה קלאסית פשוטה, עם מעט עיטורים בכחול והקדשה בטוש שחור ל"דניאל מסבא יצחק".

למדתי לנגן מאוד מהר, קניתי את כל ספרי השירים שמצאתי ואפילו התחלתי לחבר מנגינות מתווים ואקורדים שחשבתי שהם נשמעים טוב ביחד. בגיל ארבע עשרה כבר חיפשתי להקה לנגן איתם אבל כל הלהקות רצו נגן של גיטרה חשמלית ולא של קלאסית.

לא הפסקתי לנגן מאותו יום, תמיד חולם שיום יבוא ואני אשב על במה לבד רק עם גיטרה ואנגן נעימות ספרדיות.

אבל למרות החלום התחלתי לחסוך כסף, ובמידת האפשר גם לגנוב אותו. הייתי גונב כל מה שאפשר למכור, מדבקות של חבורת הזבל, כדור רגל מהגינה של השכנים, ואפילו אופניים חדשים מילד קטן שגר ליד המתנ"ס אבל אותם זרקתי לפח כי לא הצלחתי למכור ולא רציתי שאמא תראה אותי עם אופניים חדשים כאלה ותשאל שאלות. השתיקה עזרה לי מאוד עם הגנבות, כולם ידעו שאני לא מדבר אז גם אם תפסו אותי גונב, לא היה נעים להם לצעוק עלי או לאיים. "ילד מסכן, עם בית כמו שלו גם אני הייתי שותק" זה מה שכולם אמרו.

גרתי עם אמא, אחרי התקרית במלון הם לא נשארו ביחד. אבי המאהב של אמא עבר לגור בבית ואבא הלך לסבתא, היא אהבה שהוא שם, הוא היה עוזר לה. והוא לא בדיוק חיפש לו דירה. תמיד התבדח במשחקי הפוקר של יום רבעי שחבל לחפש כי היא במילה תתפגר בשבוע הבא. מאז שהתגרשו אבא היה לוקח אותי תמיד בימי רבעי למשחקי הפוקר של החברה, לובה ציצים הייתה מגיעה לבקר אותם מדי פעם והיא ואבא היו פורשים לחדר לשחק פוקר סטריפ שזה משחק אחר במקום כסף מורידים בגד עד שמזדיינים על הספה. אף פעם לא הבנתי מי הפסיד כי שניהם נראו ממש מנצחים כשיצאו מהחדר.

למשחקים של יום רבעי היו מגיעות גם בנות אחרות אך לובה ציצים הייתה היפה מכולן.

לאחר עשרים וחמישה יום של גנבות קניתי גיטרה חשמלית, היא לא החזיקה מעמד.

אמא שחשבה שגנבתי אותה זרקה אותה מהחלון אל הכביש והיא התנפצה לשניים, נתתי לאמא סתירה ועזבתי לאבא.

לא ישנתי 4 ימים בכיתי גם על הגיטרה אך יותר על אמא שכנראה לא תסלח לי לעולם.

למדתי לשחק פוקר די מהר, והצלחתי לזהות מתי כל אחד מהם משקר, זה היה כמו כישרון שלי.

כשאבא שיקר הוא כרגיל התבונן על הפינה הימנית של החדר. יוני חבר שלו עשה תיקים באצבעות כל פעם לפני שהימר בבלוף. צחי תמיד הזיע שהיה לו קלף חזק, ותמיד ניגב את המצח מזעה מדומה מתי שאין לו כלום.

רק אצל יואב זה היה קשה, היה לו משהו אחר, מין מבט כזה, כשהעין השמאלית הייתה קצת מתקבצת יותר מהימנית, אבל זה לא היה תמיד נכון כי לפעמים הוא הפתיע אותי.

התחלתי לשחק איתם ביום ההולדת של גיל שש עשרה, אבא שאל אותי אם אני רוצה את לשחק עניתי כן חלש בעדינות אבא התבונן בי בעיניים דומעות נתן לי ז'תונים ומאז הייתי שותף מלא למשחקי הגברים של ימי רבעי, שותף מלא למשחק, שותף מלא לשתייה ושותף מלא לסטריפ של החדר האחורי.

הפוקר הפך למרכז חיי, שיחקתי עם כל מי שיכולתי והרווחתי כמויות כל כך גדולות של כסף שכבר לא ידעתי מה לעשות איתו. לאחר לילה של פוקר בגבעתיים קניתי לאבא אופנוע דוקאטי 750 חדש, זה מוזר שמותר למכור אופנועים כבדים לילדים בני שבע עשרה אבל סיגריות הייתי צריך לבקש משושי הזקנה לקנות כי צריך תעודת זהות. המוכר בחנות לא שאל שאלות רק לקח את הכסף מאה וחמישה אלף שקל במזומן, זה כל מה שהרווחתי באותו לילה, שאחריו יצא לי שם של פנומן.

כמה לילות אחר כך חזרתי לילד עם האופניים הוא כבר שכח אותי מזמן אז רק נתתי לו 2500 ₪ ואמרתי לו שיקנה אופניים במקום אלה שגנבו לו לפני שלוש שנים, הוא התבונן בפחד דרך הזגוגית העגולה של משקפיו לקח את הכסף ורץ הכי מהר שהוא יכול, נשארתי רק עם חיוך קטן של ילד, אותו חיוך שאבד לי ביום רבעי ההוא, בלילה של בר המצווה.

בלילות עצבים הייתי מנגן בגיטרה, פורט לתוך הלילה נעימה ספרדית ושותה, השתייה הפכה להיות חלק גדול מחיי, לא היתה לי סיבה לחיות הייתה לי וילה גדולה, האמר צהוב בחנייה, ואוסף עצום של גיטרות חשמליות יתומות תלויות על זרועות ברקן של טלביזיות, סמל קטן לזכרו של סבא שתמונתו הגדולה תלויה שם גם על זרוע ברקן מזהב, לקחתי את אבא ולובה לוגאס, פתחנו שם קזינו שהצליח ודאג לנו לכל מה שחלמנו עליו.
אבל עדיין לא מצאתי סיבה לחיות וחזרתי לארץ לאמא.

לקחתי במזוודה שישים אלף דולר שיהיה מה לבזבז שמתי זוג תחתונים נקיות בכיס הפנימי של הג'קט ועליתי על טיסה לת"א.

אמא לא קיבלה את פני היו שם רק חברים ישנים צחי המזיע ויואב.

חברים ישנים הם לא דבר טוב בעולם שבו גדלתי, תמיד אתה חייב להם משהו, במיוחד אם אתה מצליח.

הם נתנו לי לדבר עם אמא, היא אמרה שהיא בסדר וגם אם היא לא תמות היום מהאקדח שמחובר אליה לרקה מבחינתה אני מת והיא לא רוצה קשר אלי או אל אבא, עשר שנים לבד היו הרבה יותר קלות משלוש הדקות בהן אני בארץ.

את המזוודה עם הכסף לא ראיתי יותר, גם לא את אמא.

שלושה חודשים לפני שעזבנו לווגאס לובה ציצים רמזה שיואב מארגן מחירה רצינית של קוק לרוסי אחד שבא למועדון. יואב הוא הבעלים של מועדון החספנות שבו לובה עובדת הייתה שם עיסקה של ארבע מליון דולר, הכסף חיכה לנו בכספת של המועדון עד לליל הטיסה, לא הצלחנו לפתוח את הכספת אך לקחנו אותה איתנו בעזרת מלגזה שגנבנו ממחסן השתיה מאחורי המועדון. הכל היה מתוכנן הכל חוץ ממאבא שבשניה שעליתי על הטיסה מחר אותי ליואב בטענה שאני זה שגנבתי והחרכתי אותו לבוא איתי כברירת מחדל.

אל הספסל הגעתי צולע לאחר שצחי ויואב הלמו בי ככלב נגוע, התחננתי שיהרגו אותי אך יש בעיה עם מתים הם אף פעם לא משלמים חובות.

נשענתי על הספסל עם הגיטרה שנותרו לה שני מיתרים שצחי לא חתך עם הסכין, ירקתי את מעט הדם שעוד נשאר לי בפה והתעוררתי בבוקר שלמחרת.

אמא באמת לא רצת לראות אותי, היא תרקה לי את הדלת בפנים והזמינה משטרה, ברחתי מהם והתחלתי לשוטט ברחובות טבריה, גנבתי ממכולת קטנה בקבוקי וודקה זולים ומכיוון שלא היה לי איפה לישון אז חזרתי לספסל.

כשהתעוררתי היה עוד חשוך, זה כבר הלילה השלישי שאני מוצא את עצמי מתעורר תחת כיפת השמים ורק זיכרון מעורפל מסביר ברמיזה איך הגעתי לספסל ולמה נעלי מלאות בבירה ותיקנים מתים. לילה שלישי ברחוב, וכל מה שנשאר לי זה זוג אחרון של תחתונים נקיים בכיס הפנימי של הג'קט, הבגדים שעלי וגיטרה בעלת שני מיתרים בלבד.

קישור ישיר לקטע