אני כבר לא חולם שנים.

אם להודות על האמת אני חולם אך כבר לא זוכר שום דבר מאותם שניות בודדות של חלום המתערבבות בדמיון והופכות למציאות נפרדת.

כבר עשר שנים שאני לא זוכר חלומות, דבר שהשאיר את עטיפת יומן הג'ינס הישנה, זו המלאה בשלל חלומות שנאספו מתחילת כיתה ט', זרוקה ומיותמת עמוק בתוך מגרת המאמרים והמחברות של התואר הבלתי נגמר בפסיכולוגיה.

באותה עטיפת יומן מהוהה שמורים חיים שלמים של נער מתבגר דרך חלומותיו בלילות ובהקיץ עד תקופת קורס הקצינים בצה"ל, שם בקומה התחתונה של מיטת קומתיים התחיל להירקם החלום שחתם את היומן, החלום שבו נעצר לי הזיכרון מחלומות, החלום שלפחות בשבילי נדמה שהפך למציאות.

זו הייתה תקופת הקיץ של שנת המילניום, קורס קציני שלישות בבסיס הדרכה  מיושן שהסאונד היחיד הזכור לי ממנו הוא חבטת נעלי הריצה השחורות על כביש האספלט, מתחילים בלשכת מפקד הבסיס דרך מגורי הצוערים אל כיתות ההדרכה בסמוך למגרש המסדרים ובחזרה אל הלשכה. 5 חברה צעירים רצים בשביל לשכוח. תמיד נשארתי אחרון לאחר 35 סיבובים כ – 10 קילומטר הייתי עוצר לבד כשקול צעדי עוד נשמע בתיאום עם פעימות הלב, רק התמתחות אחרונה בצל הברושים עם ריחם הרענן ולמקלחת, מחר יום חדש.

דבר לא עצר את שגרת הערב המכושפת הזו, אפילו לא מבטי הבנות המזמינים בכל סיבוב וסיבוב כשפסיעותינו נשמעות דרך חלון המגורים.

רק דפיקות הנעלים והשכחה.

שגרת היום הייתה מאוד ברורה לכולנו, מתחילים במסדר בוקר בשעה שש, יוצאים לריצה קצרה, לימודים עד השעה 12:00 ארוחת צהרים והמשך פעילות לימודית עד שש בערב, מסדר מסכם והספקה עד כיבוי אורות ( זמן ריצות השכחה).

ארוחות הצהרים והערב היו פתוחות לכל הצוערים בבסיס שם ראיתי אותה לראשונה, בעברו השני של קיר ההפרדה בין חדרי האוכל של המחלקות השונות, הכרנו בפנים כמובן הרי היינו ילידי אותה השכונה אך איני זוכר במדויק אם ידעתי את שמה או רק את שם המשפחה דרך המכולת השכונתית בבעלות אביה, אך מכיוון שבעיר זרה כל אדם מוכר הוא בעצם חבר אהוב החלפנו כמה מילים ראשונות, היא בדיוק התחילה את הקורס שאני עמדתי לסיים.

למיטב זכרוני עדיין לא ידעתי את שמה.

את אותה נערה חייכנית פגשתי רק לאחר שבועיים בהסעת החיילים לתחנה המרכזית בתל אביב, היה שקט מופתי, רק בקו האוטובוס שהעלה אותנו לצפת עיר מגורנו התחלנו להתוודע. היא למדה בשכבה של חברתי לשעבר כך שהכירה אותי יותר ממה שאני הכרתי אותה.

היא למדה במקיף השש שנתי בעוד אני למדתי במסגרת דתית ומכיוון שהייתי חריג בנוף החילוני נתפסתי בזיכרון של כמה מבנות כיתתה של חברתי שלא חדלו לנבור ולחפש פרטים על החיים כזוג מעורב (דתי חילוני).

את האמת לא ייחסנו לזה חשיבות והמשכנו את השיחות שהתארכו והתארכו לכל אורך הקורס בהסעות הלוך וחזור.

עברו כבר עשר שנים מאותן נסיעות משוטפות ואני עדיין זוכר את נשימותיה כשנרדמה על כתפי, כל כך שלווה וכל כך בטוחה בעצמה כאילו כל העולם לרגליה.

לאחר כשלושה חודשים התחלנו לצאת ואם להודות זה לא החזיק מעמד יותר מידיי, די פחדתי, בכל זאת הייתי בשלבים הראשונים מאוד של לעזוב את אורך החיים הדתי ורחוק מלשחות ישר באורך חיי הלילה של חילוניים ככלל ובפרט ביחסי הקרבה של נשים לגברים בעולם זה.

השארתי אותה די המומה ופסעתי וביתי כשטיפות גשם מהולות בדמעות זלגו על לחיי.

הפרידה החזיקה כ – 10 דקות אך השאירה טעם רע ומפוחד חודשים רבים לאחר מכן.

כשהגעתי הביתה התקשרתי להתנצל ולהתחנן על נפשי היא קיבלה אותי בחזרה עם יד קמוצה לא היו יותר מידיי ניצוצות באוויר אך זה הרגיש נכון בבטן.

חלומי הגיע מספר חודשים מועט לאחר פרידה זו, כל מה שנותר ממנו זו שורה אחת "רכב ובו שנינו עם תינוק" וזיכרון חי של הסיטואציה ממש כסרט של רכב לבן שעולה בעליה לשכונת המגורים הישנה בה הורי היו גרים, וברכב היא אני ותינוק קטן בכיסא מאחור. לא נותר מזה דבר פרט לכך.

יצאנו שלוש שנים בטרם קיבלתי ממנה את ההודעה המרה שהכול נגמר, אני החבר הראשון והיא לא יודעת אם זה נכון לה או לו. בדיעבד גיליתי שיש לה אחר. היא נסעה למשלחת לפולין ושם התקרבה לאחד מחברי המשלחת. ההודעה לא הפתיעה אותי יחסינו היו במשבר של חוסר תשומת לב וחוסר השקעה, אך היה לי קשה מאוד לא להשוות בין המקרים ולחזור לריצות השכחה הארוכות שהשאירו אותי מזיעה ומותש מידיי לחוש נבגד בפעם השנייה ברציפות.

זו הייתה החצי שנה הארוכה והקשה בחיי, כשאתה לבד כולם מסביבך בזוג אפילו חתולי הרחוב נראים אוחזים ידיים.

שקעתי בספרים ובריצה רק לשכוח.

בסוף גם ידעתי אחרות ושנאתי אותן, על מה שהן ועל מה שאני. שקעתי בעבודה בבסיס ולא חזרתי הביתה עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי לא לעבור ולראות אותה איתו, לראות את הוריה או אפילו אותה לבד.

אהבתי אותה, ולצערי גם לא ניתקתי איתה קשר כלל, היא הייתה בטלפון ובמייל כמעט כל יום, שואלת לשלומי ומספרת לי עליו ועל הלבטים שלה אם לנסוע איליו למרכז או להישאר בבית כי אחותה באה לבקר, רציתי למות אבל מצאתי את הכוח, פשוט חיכיתי לה שתחזור.

באחת השבתות שהיא לא נסעה היא הזמינה אותי לביתה לקפה, האווירה הייתה לחוצה ולא נעימה, ההתחמקויות היו מהירות ולא קשורות לנושא השיחה, התעצבנתי והלכתי. הטלפון לא בושש, ולשמע השאלה מה קרה שפחתי את ליבי כמו ילד קטן וסיפרתי את השורות הללו, את כל מעללי בזמן הפרידה וביקשתי להתנתק.

הניתוק המוחלט לא החזיק מעמד זמן רב, המייל הראשון הפך לשיחת הטלפון הראשונה ולפגישה המחודשת הראשונה לבשורת הפרידה מהבחור ולתחילתו של קשר חדש מהרסיסים שנשארו.

קשר חדש בלי הרבה ביטחון, בלי הרבה אמונה רק עם רצון חזק לנסות ולראות אם זה יצליח.

כעסנו שנים, שנינו, אני על שהלכה והיא על חוסר אמוני. כעסנו אבל החזקנו ידיים.

האחיזה הפכה לחצי חיבוק, החיבוק לנשיקה שנים עברו השתחררנו מהצבא היא חזרה לצבא השתחררה הלכנו ללמוד, עוד שנה ועוד שנה באחיזת ידיים אמיצה עם הפנים קדימה.

היום עשור בערך מאותה השיחה בחודש מאי ומה "דייט" הראשון ביולי 2000, אנחנו נשואים טריים נוסעים בטיוטה לבנה וחובקים ילד ראשון בין חודשיים.

אני לא הטיפוס הרוחני ואני מאמין שאולי גם לקורא קשה להאמין להשתלשלות המקרים אבל מבחינתי בכל אופן זה פשוט חלום שהתגשם.

ומאותו חלום לפני עשר שנים הפסקתי לכתוב חלומות, אולי בגלל שהתבגרתי ופיתחתי סוג של ציניות לחיים, אולי בגלל שבתקופה ההיא העדפתי לשכוח. אבל אולי (ואת זה ניתן לראות ע"פ החיוך הקבוע על שפתיי) אולי אני פשוט חי את החלום הזה, חובק את נערת חלומותיי ומסניף את צווארו של בני, ריח של ניצחון על החיים.

לתחרות סיפורים בנושא חלומות

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=673791&blogcode=11509242