היום רציתי להחליט, את האמת לא כל כך שינה לי מה להחליט. פשוט להחליט.

התאמצתי מאוד, חשבתי על המון דברים במיוחד על החלטה שתגרום לשינוי, שתגרום למישהו לחשוב אחרת על המצב.

קשה להחליט ובמיוחד בדברים שלא באמת חשובים לך, כל היום אתה עסוק עד מעל הראש בכל הדברים הכי חשובים בעולם, עבודה, לימודים קידום הספק.

וברגעים הקטנים בפקק אתה נזכר שצריך לקבל החלטה.

שיש עוד אנשים מסביב שאולי החלטתך משנה להם.

חשבתי על זה עוד קצת.

לא רק בגלל שהיה לי זמן פנוי, גם בגלל שהיום איך שקמתי בבוקר רציתי בכל כולי להחליט.

בסוף זה יגיע הרגע הזה כמו התגלות.

ממש הארה בודהיסטית.

היום בו אהיה שלם עם ההחלטה הגדולה מכולם.

שכדאי להחליט כי זה בריא לחיים!

עד אז כדאי לדחות כי אולי ההשלחות של ההחלטה גדולות מנשוא.

סטירה באמת כואבת היא מהסוג שמשאיר לך כאב ועקצוצים ביד, כזה שהופך את היד לאדומה. ברגע כזה אתה חושב אולי הגזמתי!

יש בעזה גם  אזרחים פשוטים שרוצים רק שקט. אנשים שכבר השלימו עם קיומה של המדינה, השלימו עם מקומם ורוצים רק להתקדם הלאה, לצאת מהחיים במחנות הפליטים, לחלום על חיים אחרים מעבר לקו האופק.

נכון לא כולם כאלה, ונכון לא היה ניתו לחיות תחת איומי קסאמים וגראדים בתווחים של 15-45 שניות למציאת מקום מסתור.

אני מודה שכל עוד היו התקפות של חיל האוויר, הייתי די שלם עם המבצע. פעולה קרקעית היא כבר צעד אחד רחוק מידי.

אין לי הצעות חכמות יותר, אני לא באמת חושב שיש פתרון כל שהוא ואני כן מאמין שבשלב מסויים אנחנו עוד נחזור לשם למבצעים אחרים בעלי שמות מחוכמים לא פחות (ולא אבא במאה, את אבא אנחנו רוצים בבית).

אני חושב שבשביל ה"צדיקים" שיש בעזה, בשביל האזרחים הפשוטים שנולדו ורוצים רק להתקדם, מעטים או רבים זה לא משנה צריך להפסיק.

אלוהים היה מוותר לסדום גם בעבור 10 צדיקים, בואו לא נתיימר להחליף את מקומו.