| 12/2008
 איזה עצבים
אני צריכה להתקשר להורים של תלמידים, כדי לדבר ברוגע על איך עוזרים להם. בא לי לחנוק מישהו. לא שילוב טוב.
הכל מעצבן אותי ביממה האחרונה, גם שטויות שבשטויות.
אני מרוטת עצבים, אני לא מצליחה להרגע.
אולי כדאי שאלך להתקלח ואביא ביד או משהו לפני שאני מדברת עם איזשהו הורה.
אני מתחרפנת.
הכעס כבר נעול
אבל עדיין מטלטל
בין הפינות החשופות
אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך
לא יכול להשתחרר
(רוקפור)
הכל עצבים. הכל.
אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף.
אפילו המתוקה לא מצליחה להרגיע אותי.
הכל לחוץ, מלחיץ, מרגיז, כולם חראות שם בחוץ
הלוואי והיה לי קצת עור להתחסן מפני מסיבות אינטר מגדריות מסויימות שעשו לי רע בלב.
אני עצבנית, כלום לא הולך לפי התכנונים. אוווווווווווווף.
אני לא מבינה למה אני כל כך עצבנית.
הראש בפול ווליום, לא מצליח להרגע.
מחשבות מחשבות מחשבות לחץ מחשבות כואב לי בחזה כי אני פולניה מרוב עצבים אני לא מצליחה להספיק כלום אני לא מבינה מה רוצים ממני או איך עושים את זה והכל מצטבר לי בכתפיים ובלב והטלפונים לא מרגיעים גם צריך כאן חיבוק אוף למה אני לא יכולה פשוט להנות מהכל כוסאומו בא לי להרביץ למשהו וכווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווולם מרגיזים אותי.
רוצה לישון עד שנה הבאה, רוצה לברוח, רוצה להיות במקום שבו כלום כלום כלום לא מאיים עליי, לא אלים כלפיי, לא דורש ממני ולא מעצבן אותי.
ששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש
תשתקו כבר, רכלנים, תשתקו כבר חראות, תשתקו כבר אקסיות, תשתקו כבר הורים, תשתקו כבר אחים, תשתקו כבר.
קצת שקט, קצת רוגע, קצת זמן לעצמי, קצת חוסר דאגה.
אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.
שמישהו יכבה לי את הראש, הוא מרעיש מדי.
הולכת להתקלח. כוסאמק.
| |
 No, I don't have a gun
התחלתי את הבוקר בהחלטה שהיום יהיה יום טוב. מה שקרה בחצי השעה הראשונה לשיעור מעט איים על זה - היה לי טריגר.
המרצה המעצבנת הראתה כתבת טלויזיה על אלימות בבתי הספר, אונס ומעשי סדום בילדים. אני חטפתי בחילה ויצאתי עם תום הסרט, עיוורת מרוב כאב ובכי.
לקח לי רבע שעה להרגיע את הנשימה.
לקח לי עוד חצי שעה לחזור לעולם האמיתי. להיזכר שאני כבר לא שם, שאף אחד לא יכול לעשות לי כלום, שאני מורה, שאני בצד השני של המשוואה.
עברו מאז שלוש שעות ואני עדיין כבויה.
בשניה שאני יכולה, אני חוזרת לטיפול. לא רוצה לחיות ככה יותר. לא רוצה להגיע למצבים כאלה. עוד חודש אני אוכל להרשות לעצמי, אמן.
אני חייבת לעצמי טיפול - כי אי אפשר לחטט במקומות האלה לבד ונמאס לי שהם תוקפים אותי ככה, באמצע החיים.
ניגשתי למרצה בסוף השיעור ואמרתי לה שמן הראוי שבמדינה בה אחת משלוש נשים, לפי הסטטיסטיקה, היא נפגעת תקיפה מינית, במכללה בה יש רוב נשי מובהק, מן הראוי לציין ולהזהיר שעלול להיות טריגר, ולא להפתיע אותי, אותנו, בשמונה וחצי בבוקר. היא פסיכולוגית בהכשרתה, היא אמורה לדעת מהם טריגרים. היא הנידה בראשה, הסתכלה עליי כעל עכבר מעבדה סורר, ואמרה - "אוקיי, להבא אזהיר, אבל הסרטים בקורס הזה הם קשים. ככה זה וזהו."
אחר כך הוסיפה "אני מצטערת שככה קרה לך, אבל באמת שאין מה לעשות."
הלכתי משם שמוטת כתפיים.
לקח לי עוד שעה להתחיל לכעוס, ולחשוב מה עושים. ניגשתי לסגנית נשיאת המכללה, המרצה שלי לפסיכולוגיה, וביקשתי ממנה לכתוב משהו למרצים. היא דיברה על בלוג שהיא מתכוונת לפתוח והיא הסכימה איתי שזה מאוד חשוב שניידע בזה מרצים. אכן, מסתבר שיש אנשים שחושבים שאני לא חייבת לעבור טריגר וזכותי לבחור, ושמספיקה העובדה שלא שאלו אותי כמה פעמים בעבר, מה ברצוני לעבור.
תמיד הכעס הזה על אי ההבנה, על המבט החצי מרחם, חצי מאשים. נמאס לי מהיחס הזה, ובמקרה הזה - עוד מאישה המומחית לעניינים אלה.
נמאס לי לכעוס, נמאס לי לכאוב. אוף עם זה. אני עדיין מקווה, כמו איזה ילדה מפגרת, שזה יעבור.
זה לא עובר, זה מזכיר את עצמו מבלי שתהיה לי שליטה. זו לא צורה לחיות עם הדברים.
מנסה להרפות. לא לכעוס, לא לכאוב. להתמקד בכאן ובעכשיו. לנשום.
לחשוב חיובי. לחשוב מתוק.
אקספרליאמוס!
רידיקיולוס!
א-קס-פק-טו פ-טרו-נום!!!!!!
וואלה, זה עובד :)
אני פורשת כנפי אש ענקיות מאחוריי, ולא מוכנה להיכנע לכל זה.
לכו מפה, פחדים. לכו מפה, כאבים.
אני אהיה מאושרת ושיזדיינו הצלקות.
ב.ד.
| |
 הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
"בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
זה כמו מקום אחר
אני בורח וקורא לך
לא יכול להשתחרר." (רוקפור)
ככה זה עכשיו. בדיוק. ומעפן לי ומעצבן לי וכואב לי ונמאס לי נמאס נמאס נמאס.
בא לי להיעלם.
פוף.
| |
שיירי טיפול
היום נגמר.
הפגישה האחרונה. היא אמרה לי כמה דברים חביבים למדי, כמה פחות חביבים.
מיקמה את הבעייה שלי בדימוי עצמי נמוך למדי ושילחה אותי אל החיים בלעדיה.
שמחתי. התקדמתי המונים השנה, התמודדתי יפה עם דברים, אני לא משקרת יותר. בטיפול הבא, בעוד חצי שנה, אני אבוא בשביל הכיף. לא חירום, לא מפחד, לא מחוסר יציבות. יציב לי, רגוע יחסית, נעים.
במקום אחר כתבתי לה שיר כדי להודות לה. כרגיל שכחתי להביא איתי. הבטחתי שאשלח בדואר.
בפעם הבאה זה יהיה קשר חזק יותר, אינטימי יותר. לא איתה, עם מישהי אחרת.
בפעם הבאה. מצחיק שכבר אני חושבת על זה. כל כך רגילה כבר, אחרי שנה.
שנה וקצת, ואני באמת בריאה יותר וחזקה יותר.
ואיזה יופי. :)
צדקה איזולדה, חברה טובה, כשאמרה שזה ללכת במסלול חיפוש עצמי עם מדריך. בדיוק בדיוק, כזה שמומחה למסעות שכאלה.
לא נגמר, החיפוש, אני לא חושבת שהוא נגמר אי פעם.
אני אוהבת את העניין הזה, את מערכת היחסים הבריאה יותר עם עצמי בעקבות זה.
היא אפילו נתנה לי חיבוק, הפעם :) חמודה, הפסיכולוגית שלי.
היא צדקה, זה באמת היה טוב לסיים ככה, בכמה פעמים, ולא בבת אחת.
נו, איכשהו היא תמיד צדקה.
תהליכים ותהליכים, וגלגלים שמסתובבים. אולי השנה אני באמת אסתדר כבר לבד.
רק בריאות,
ב.ד.
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
בלי דרמה מין: נקבה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
