(זאת אני בתמונה, חברה טובה צילמה)
אני אוהבת ללכת למקום ההוא, למקום שלי, מקום המחבוא האישי והדמיוני שלי. טוב, הוא לא ממש דמיוני.
הוא קיים, ואני הולכת לשם כמעט כל יום כשמזדמן,
לראות את השקיעה, לחלום, לראות את העיר מצד אחר, תפנית אחרת.
לפעמים לקוות שאני אגיע לצד השני של הים הזה, אני רוצה לראות עולם מעבר, לקבל מה שאני לא קיבלתי.
ללכת למקומות שלא יוכלו לפגוע בי שם, שלא יגידו לי מילה רעה על איך שאני נראת או על ההתנהגות שלי.
אני באמת לא צריכה את זה, אבל זאת המציאות.
אני אחייה את מה שנשאר מהחיים, אבל אני אופטימית שיום אחד אני אעוף רחוק מכאן, ואקח את מי שאני אוהבת איתי, אין הרבה כאלה.
אני רוצה לקחת אותו לשם, את אהבת החיים שלי, לראות איך הוא יגיב.
רק שלא יחשוב שאני איזה פסיכית שמתבודדת מהעולם וזורקת לים בקבוקי זכוכית עם מכתב "הצילו.".
רק לקוות..לדמיין..לחשוב.
החופש הגדול צריך לבוא בדחיפות.. עד אז יש לי בגרות על הראש, לעזאזל.
שבוע טוב ♥
וכמה תמונות, מהמקום שלכאורה דמיוני, אני צילמתי בשלישי שעבר:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלוטוניה
