My freak show.

ללכת עם הלב? או שכדאי להשאר בודדה וגלמודה בעולם השחור והאפל?

השאלה שרודפת אותי כבר שנים.
בכל נושא מסוים אני מרגישה שאין לי דעה, אני לי מה להגיד, כי אני לא חכמה מספיק או טובה מספיק,
או גם מבחינת החלטיות, אני לא יכולה להגיד מה אני חושבת כי אני פוחדת מהתוצאות שזה מביא איתו.
ואל תגידו לי "הווווו בובה יהיה בסדר את סתם בגיל ההתבגרות, את לא החלטית :)"

זה לא זה. אני מבינה מזה גיל ההתבגרות עם כל הכבוד.
אני מרגישה כאילו אין לי קול בעולם העצום הזה וזה מתחיל להוציא אותי מדעתי.
למה אף פעם אף אחד לא מקשיב לי?
למה תמיד אני הגוף החלש?
למה אני צריכה לשחק אותה תמימה וחמודה כדי שיביאו לי קצת כבוד?

אני לא בן אדם דכאוני בדרך כלל..אבל מה לעזאזל קורה בעולם?

קצת חופש גדול ואנשים התחרפנו (כולל אותי)
לא ישנים בלילות ואז מוציאים על אחרים את בעצבים, משתנים, שותים, מעשנים, מזריקים.
יודעים מה?
תתנו קצת כבוד לעצמכם ואז רק אחכך! כבוד אליי ולסובבים אתכם.
לא אכפת לי להיות לא החלטית ולהיות בעלת קול שהוא 0.1111111 בקהילה שמשפיע
אבל תשנו את ההתהגות שלכם ורק אחר כך תוכלו לשנות את ההתנהגות של אחרים.
אני עשיתי את שלי.
ודרך אגב, כולכם על הזין שלי מהיום והלאה, אני לא בתת משקל.
אבל בגלל שאני ילדה תמימה וחמודה שאמורה להקשים לכל הזיוני שכל שלכם, תמונות:

(זאת אני בתמונה, חברה טובה צילמה)

אני אוהבת ללכת למקום ההוא, למקום שלי, מקום המחבוא האישי והדמיוני שלי. טוב, הוא לא ממש דמיוני.
הוא קיים, ואני הולכת לשם כמעט כל יום כשמזדמן,
לראות את השקיעה, לחלום, לראות את העיר מצד אחר, תפנית אחרת.
לפעמים לקוות שאני אגיע לצד השני של הים הזה, אני רוצה לראות עולם מעבר, לקבל מה שאני לא קיבלתי. 

ללכת למקומות שלא יוכלו לפגוע בי שם, שלא יגידו לי מילה רעה על איך שאני נראת או על ההתנהגות שלי.
אני באמת לא צריכה את זה, אבל זאת המציאות. 

אני אחייה את מה שנשאר מהחיים, אבל אני אופטימית שיום אחד אני אעוף רחוק מכאן, ואקח את מי שאני אוהבת איתי, אין הרבה כאלה.
אני רוצה לקחת אותו לשם, את אהבת החיים שלי, לראות איך הוא יגיב. 

רק שלא יחשוב שאני איזה פסיכית שמתבודדת מהעולם וזורקת לים בקבוקי זכוכית עם מכתב "הצילו.".
רק לקוות..לדמיין..לחשוב. 

החופש הגדול צריך לבוא בדחיפות.. עד אז יש לי בגרות על הראש, לעזאזל.
שבוע טוב ♥ 

וכמה תמונות, מהמקום שלכאורה דמיוני, אני צילמתי בשלישי שעבר:

אני אמורה ללמוד עכשיו למתכונת בהיסטוריה שיש לי מחר, אבל WHO GIVES A SHIT?
ואני גם לא אמורה לספר את מה שכתוב כאן.
טוב..אז יש לי קצת בעיות, אפשר לקרוא לזה בעייה אחת גדולה, אבל מה שאתם מעדיפים.
בחודשים האחרונים אני ירדתי הרבה במשקל, ירדתי ב-2 מידות במכנס מהקיץ שעבר.
בהתחלה לא שמו לב לזה אבל לאחר זמן קצר זה נהיה בולט יותר ויותר כשאני כבר לא יכולה ללבוש את המכנסיים שלי בלי חגורה, או מכנסיים בכללי.
אני מידה 34 במכנס. שוקלת 45, ואני 1.55, כן אני גמדה.
משום מה דעותיי חלוקות בעניין; מצד אחד אני במידה שהיא חלומה של כל ילדה מתבגרת "מידה 34?! מה את רצינית?! זה יותר קטן מבר רפאלי יא מושלמת אחת!"
אבל יש את הצד השני, שזה יותר מידי רזה, וגם לא בריא לגוף.
יש הרבה בנות בגיל שלי שמרעיבות את עצמן כדי להשיג מידה כזאת, מקיאות, ופשוט עושות כל דבר כדי להגיע לזה.
הייתי מתחלפת עם כל בחורה אחרת במידות שלי, אני מרגישה מוזר כשאני הולכת לים,
שרואים לי את העצמות והפנים החיוורות.
שחברות אחרות שלי אומרות לי שרזיתי המון וזה נראה מפחיד.

שאני רוצה לאכול אבל אין לי כוח, אני לא יכולה, זה לא נכנס לבטן, אני מרגישה שאני רוצה להקיא מרוב הכמות.
הלכתי לעשות בדיקות דם, אבל אמרו שהכל בסדר אצלי, אולי זה בגלל לחץ? אהבה? גיל התבגרות?
לא נראה לי.
אני לא חולה. אני לא אנורקסית. אני לא בולמית. אני בסדר.
מה שנשאר לי לעשות זה לנסות לאכול ולקוות שאני לא ארד יותר במשקל.
תמונות מהימים האחרונים: (אני עם המשקפיים והשיער החום)












 שמישהו יוציא אותי מהייסורים האלה ויגיד לי שאני בסדר..