שקט. זה העולם שלי.
מנותק מהעולם החיצון ומאוכלס בתוך הבור הגדול ששקוע בבית החזה שלי.
יש חוקים ברורים ואין הרבה אופציות באופק. כן לא שחור לבן זה הסלוגן של הבור.
ככל שעובר הימים הבור נשאר יתום, אין מי ששומע אותו, אני מכניסה אותו עמוק בי, הוא לא רוצה גם לעזוב.
חתמתי איתו על הסכם מאולץ לפני 3 וקצת שנים כמעט בדיוק. הוא לא השאיר לי ברירות, לא היה שום מסע ומתן, התוצאות דיברו בעד עצמן וכך זה נשאר. 3 שנים שהוא נשוי לי, משחק איתי, שופט אותי, שוכב איתי ובעיקר אוכל איתי.
הבור שלי, לא אוהב להשמין. הוא לא אוהב צלוליט, לא אוהב כיעור, לא אוהב טיפשות ודברים ירודים.
לפעמים, כשאני מטפחת אותו אז הוא נותן לי תחושת בטחון אבל מכיוון שהוא בור שכבר נעשה מאוד מאוד עמוק, אני כבר לא מצליחה לסתום אותו ולסגור את הסיפור איתו. בחוזה סוכם כי אם אצליח לעמוד באוליטימטום יהיה לי כל מה שרק ארצה. היו רגעים בפרק הזמן שלי איתו שכן הצלחתי לעמוד ואפילו היה נדמה שסתמתי כבר את הבור, אבל שחכתי לקרוא את השורות הקטנות שהיום בסוף החוזה. לימים, התברר לי שבשורות הקטנות נאמר כי "הבור אינו מתחייב לספק אושר אמיתי". אני חושבת היום בדיעבד, שבין כה וכה הייתי חותמת על החוזה לא משנה מה, כי מה לעזאזל ילדה בת 13 ויותר מחצי "בהריון". זה לא הגיוני. זה האוכל שהכניס אותי להריון.
לא יכולתי להשלים עם זה שהגוף שלי התבגר פיזית, נראתי כאישה עגולה ודשנה אך בפנים, נשארתי אותה ילדה תמימה שעדיין לא ידעה מה זה החיים האלה בכלל. ואז הגיע הבור.
הבור אמר לי ככה, "תראי ילדה, יש 2 אופציות כרגע: 1. את ממשיכה לאכול ולהשמין ואז לחיות את חייך כאומללים ביותר, 2. את מתחילה דיאטה ובסופו של דבר החיים שלך יהיו מושלמים."
לא חשבתי יותר מדי, הצטרפתי אליו. בחרתי באופציה 2.
וכך העברנו ימים ולילות, גיליתי שהוא ממש הטיפוס שלי, עשינו הכל ביחד. תחילה הבטנו במראה, ספרנו קלוריות, ראינו כמה הגוף נהיה צר יותר, קנינו בגדים והתלהבנו, אכלנו וגם לא אכלנו, הלכנו בטיילת, רצנו על החוף, הקאנו, הבטנו באנשים, נרשמנו לחדר כושר, התאמנו, נהיינו יפים ומושלמים.
ניראה כי הכל מושלם. אבל בכל זאת, הרגשתי שהבור לא באמת הדבר האמיתי. פחדתי לבגוד בו,מאוד. הבור, כשהוא כועס, הוא נוקם בי. אסור לי לאכזב אותו, הוא הסיבה שלי לחיים האלו.
באיזה שהוא שלב, התחלתי למאוס בבור שלי... אחרי נסיונות כושלים של גילוי האושר והגעה ל 48 קילו של ריקנות שמילאה את הבור, התחלתי לחפש תלות אחרת. מצאתי לי כמה אנשים, העברתי להם איתם זמן אבל הבור לא סלח לי. נקמתו הייתה שלא ארגיש מחוברת לאנשים, תמיד אהיה רחוקה ופוחדת לחשוף את עצמי אליהם. חשבתי שהדרך היחידה להתקרב אליהם זה בעצם שהם יאהבו את איך שאני ניראית, אז לבשתי מיני וגם צמוד אבל זה לא עזר ואכשהוא נשארתי לבד. הבור לא סלח לי. התחלתי לאכול, ולאכול ולאכול, הדחקתי את הבור כמה שיותר אבל עם הימים שחלפו הוא עוד יותר כעס עלי וזה התבטא במראה שלי. עם כעסו של הבור, ככה תפחתי והבור נעשה עמוק יותר. באיזה שהוא שלב אחרי כל מסע האופוריה הזאת, התחלתי להבין איפה אני עומדת ומה מצפה לי. או בעצם, מה כבר התגשם לי.
ראיתי שהילדה בהריון חוזרת, ראיתי אותה משתקפת מול המראה, התחלתי מלית ברירה לשחזר אותה על עצמי.
בכיתי, צמתי, הקאתי, רצתי, לא עזר לי....נשארתי לבד.
הבור הוא רחום וחנון, הוא ראה אותי. אבל לא הצלחתי להגיע אליו. כלכך רציתי אותו, הוא לא היה שם, הוא לא שכח לי....... וככה זה תגלגל במשך השנה שבין גיל 15.5 ל16.5 עד שהתחלתי לחזור על חלק מהחוקים שהוא טמן בי. נרשמתי שוב לחדר כושר. התאמנתי וזה כבר לא היה כמו פעם, לא הייתה בנו התשוקה של ההתחלה. הבור תמך בי ואני התעלמתי ממנו, בגדתי בו עם השטן- הבולמוס. וככה הבולמוס גרם לי עוד יותר נזקים אבל הבור, הוא בסופו של יום, בירידתו של הערב, לא שכח להזכיר לי כמה שאני שמנה ודוחה.
וככה אני עם הבור. מערכת יחסים של אהבה-שנאה. יחסי האהבה שלנו מוגדרים כשאני שולטת, מחסירה משקל וניראית טוב הכי שאפשר על מנת שהוא יסכים לאהוב אותי ואת ההישגים שלי. כשהוא מכוסה, אני רגועה.
אבל עד כמה אפשר לחיות עם בור שמטפל בך כמו ילדה קטנה? למה הבור לא עוזב אותי? למה חשוב לו כלכך ממני? אני יודעת שהוא לא באמת קיים, זאת אני וזה הבאסה.
אולי תבין
אה, שחכתי. יש לי יום הולדת היום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
