הרגשתי צורך לפרסם את זה במקום שלא ידעו מי אני

המון זמן אל כתבתי פה

אני אל יתעסק בהרבה הסברים, קרו יותר מידיי דברים

צוק ליד הים והיא עומדת על הקצה שלו, יפייפיה כמו תמיד בשמלה קייצית מתנפנפת, תכלת בהירה עם פרחים.

אני רצה אליה אני נעצרת באמצע הדרך להסתכל אחורנית.

על הקרקע היציבה הוא עומד,

והוא כאילו לא רואה אותה

אני קולטת אותו מתחיל לרוץ לכיווני ואני ממשיכה לרוץ אליה.

אני מחבקת אותה וכל העולם נעלם, רק הידיים שלי נעולות סביב המותניים המושלמות שלה

ופתאום דחיפה קלה אחורה מחזירה אותי למציאות.היא דוחפת אותי שוב, חזק יותר ואני יורדת קצת לכיוון הקרקע שם הוא תופס אותי ומחבק אותי.

אני רואה אותה מול עיניי קופצת מהצוק אל הים הסוער שתחתיו.

אני נסערת, מנסה להשתחרר מהידיים שנעולות סביבי בעוצמה

נלחמת בכל כוחי לגשת אליה ולבסוף נופלת על ברכיי,

הוא מרים אותי ואנחנו הולכים הביתה.

בית עץ רגוע קרוב לים, קרוב לצוק.

קצת אפלולי בתוך הבית, סערה בחוץ.

אני מתיישבת על הכסא מעבירה ציפורניים על הרגליים שלי שעטופות בג'ינס צמוד.

הלוך ושוב הלוך ושוב על היריכיים שלי הן שורטות בצורה מצמררת את הבד.

אני כמו משוגעת מתקופפת קדימה ואחורה יחד איתן והמבט שלי מקובע על נקודה ברצפה.

איבדתי את זה, המחשבות שלי שקועות ברגליה החופשיות והבד שהתנפנף עליהן, בטירוף שלי.

הוא דואג לי, מכין לי אוכל ולוקח אותי למיטה שם אני מפתה בו.

גופי מתפתל תחת ידיו, ציפורניו שורטות את גבי המקומר ואז זה נגמר.

שוכבים אחד לצד השנייה מכוסים בשמיכה, הוא ישן ואני מסכלת עליו ועל התקרה.

חושבת,

נזכרת בה.

אני מתחילה ללטף את שיערי ואת ידיי ואז האצבעות שלי עוברות על הצלקות.

אני בוהה בהן כמה דקות כאילו מצאתי בהן את הפתרון לכל הכאב הזה ולריקנות שהוא משאיר בי.

אני קמה על רגליי כשתמונות של אותו אחר צהריים מטורף עוברות בראשי.

היא שם

כלכך קרובה

ובכל זאת היא לא פה

היא שם

ממלאת לי אמבטייה חמה ומרגיעה

נרות סביבי וריח נעים של שמן ארומטי מתפזר לו במקלחת היפייפיה שלנו.

אני נכנסת,

נרגעת.

מסכלת ללמעלה ובחזרה על ידי, לוקחת את הסכין וחותכת עמוק,

יותר עמוק מאיי פעם.

כאילו ששם היא נמצאת ועליי להציל אותה.

אנג'ל