לפעמים אני
מרגישה
חנוקה.
שאין לי
עם מי
לדבר
ולמי לספר
את מה שיושב לי
על הלב.
למי שנמצא בחוץ זה נראה קל.
כי כל אחד חושב
שהקושי שלו
הוא הכי
גדול
ונורא
"ורק אם...
היה לי..."
אבל אני יודעת שזה לא תמיד
כזה
פשוט
ולא תמיד
יש רצון
בכלל
להיות
ולהקשיב זה קשה.
וחברים זה
דבר חולף
לפעמים
כי כולם אנשים
ולכולם יש עיסוקים
והעייפות הזאת
מכבידה עוד יותר
ומאפילה על היופי הנהדר
והמתיקות הטהורה
שלפעמים הופכת
למרירות דלוחה
וכעס אצור
שמכבה לי
את הלב
ומטשטש שרידים של
להבה גדולה
שדעכה
עם הזמן...
והלוואי שהיה בי
הכח
להגיד לעצמי
את כל מה שאני אומרת לאחרים.
והלוואי שהיו בי הכוחות לתת
לעצמי
את מה שאני מעניקה בקלות
לאחרים