ללא שם

רק לבוא ולחבק אותו.

להרגיש את חום הגוף שלו.

את מגע הגוף שלו.

ולא של אף אחד אחר.

רק הוא מצטייר כך במוחי.

אני רוצה אותו.

איתי.

לידי.

מולי.

צמוד אלי.

אני יכולה לשקוע בחלומות מעצם המחשבה על לחבק אותו, לחוש אותו עלי.

אני מדמיינת אותנו.

בחדר ריק.

חסר כל אופי.

רק הוא ואני, אחרי שכולם כבר הלכו.

הוא מצמיד אותי לקיר, ידיו החמות מונחות על ידי,

מונעות ממני להשתחרר מאחיזתו.

אני עושה לו תרגיל;

מסתכלת למקום אחר בחרדה כאילו משהו קרה,

ואז הוא מסתכל לאותו כיוון ומרפה מאחיזתו מבלי לשים לב.

אני כורכת את זרועותי העדינות על כתפיו,

ונותנת לידי ללטף את עורפו ומחליקה אותן לאורך צווארו.

ואז נשארת צמודה אליו.

מעבירה את אצבעי על פיו, לאט לאט, וממשיכה במורד הצוואר עד חזהו.

נושכת את שפתי התחתונה ומסתכלת עליו במבט אמיץ,

חצי חיוך,

עם רמז לביישנות.

ודמעות עולות לי בעיניים.

והפעם אפי לא מאדים,

ואני מאושרת.

גם הוא.

כמה נעים לשקוע בחלומות.