ללא שם

רוצה, כל כך רוצה.

לא צריך להיות מושלם.

לא רוצה שיהיה מושלם.

רק רוצה לחבק.

ולא לעזוב.

אבל,

אפילו בדימיוני לא מצליחה.

רק הבזקים,

של חיבוק.

של ליטוף.

של נשיקה חמימה.

ואז של נשיקה סוערת שנגמרת על הרצפה.

עוצרת.

נשענת לאחור.

מסתכלת סביב.

וממשיכה לכתוב.

שוב הבזקים.

של הרגשה כזאת, שעושה פרפרים בבטן.

ולא מרפה. 

זאתי מהסוג שגורמת לך לחייך חיוך קטן ואופטימי,

ואז כשהכל חוזר לשיגרה, החיוך המתוק הזה הופך במהרה לחיוך מזויף.

לילה.

עיניי בוהות במסך.

ותוך כדי, יורדות אל המקלדת.

מגששת באצבעות אחר האותיות.

מרגישה מטומטמת.

לא יודעת מה אני כותבת.

מדי פעם חוזרת להתחלה, לקרוא את מה שכתבתי,

כדי לבדוק אם זה לא משעמם.

אותי,

לפחות.

ואז מבינה שעברתי לנושא אחר,

בלי לשים לב בכלל.

אבל לא מוחקת.

רק חושבת.

והפעם,

מרשה לעצמי לחצות את הגבול.

ושוב חיוך קטנטן מתפרש על פני.

לא יודעת איך לעצור, כי כל כך הרבה זמן לא כתבתי.

שוב חוזרת להתחלה,

ומתחרטת.

כי לא מעניין אותי אם אתם משתעממים או לא.

אני נהנית לכתוב,

וזה מה שחשוב לי.

ועכשיו חוזרת להתחלה מסיבה אחרת,

בשביל עצמי.

ומחליטה לסיים כאן,

כי אני מרוצה ממה שכתבתי.

נא לא להגיב לגבי הקטע עצמו, אלה רק לגבי הכתיבה.

ולא לשאול למה.

תודה.

see you soon,

קרן3>