צועקת בשקט

אני מצטערת שאלו שתי המילים הראשונות שאתם רואים ממני,

אבל זה מתאר הכי טוב את מה שאני מרגישה עכשיו.

אני בוכה כבר איזה שעה, והשניה הזאת בסוף הבכי,

זאת שמעודדת אתכם, וגורמת לכם להבין למה אתם פה בכלל,

פשוט לא מגיעה...

והעצב נשאר.

ברור לי שאני אמצא אנשים שטוב לי איתם,

אנשים שיענינו אותי, שאני ארגיש בנוח לידם,

שיהיה להם אופי ודעה..

שיהיה לי כייף איתם.

אבל אני פשוט לא יודעת איך ומתי זה יקרה.

אני חייבת למצוא הזדמנות להכיר אנשים חדשים.

ובגילי זה קצת בעייתי.

כל החברים הטובים שלי נתקעו במרד מטומטם בעצמם ובעולם.

הם מנסים לרצות את כולם וכל הקיום שלהם תלוי בכמה אנשים יצחקו מהבדיחה שלהם ויתלהבו מהבגדים שלהם.

אני צריכה אנשים שיוכלו ליהיות הם עצמם גם אם זה לא נהוג..

אנשים שיגידו וילבשו ויחשבו את מה שהם אוהבים ויהיו בטוחים במי שהם.

אני רוצה אנשים שאני אוכל לסמוך עליהם ולספר להם הכל תמיד..

ושאם יהיה לי רע הם יהיו שם לגמרי בשבילי,

ואני בשבילם.

אנשים בגילי לא יוכלו לתת לי את זה סביר להניח,

וגדולים יותר תמיד יסתכלו עלי מלמעלה.

אין לי כוח להמשיך לסבול ככה,

אבל אני גם לא מתכוונת לוותר..

אני רוצה חיבוק אמיתי,

אני רוצה שינגבו לי את הדמעות.

אוף.

נמאס לי כבר מעצמי.

נמאס לי שכלום לא משתנה לא משנה כמה אני מנסה,

ונמאס לי להתאכזב.

ונמאס לי שהחיבוק לא מגיע.

ושאני מרגישה לבד יותר מידי פעמים ביום.

אם אתם פה, תגידו לי.