צועקת בשקט

יש סביבי אנשים כל הזמן ואני עדיין מרגישה לבד.

מצבי הרוח שלי מתחלפים ומשתנים כל הזמן.

המוח שלי עובד בכל רגע נתון ומחפש רעיונות חדשים.

בהתחלה ריחמתי על עצמי,

עד שהבנתי שאנשים סביבי מתים וחולים ועברו דברים איומים.

ושאני חייבת לצאת מהבועה הזאת.

אז עכשיו אני פשוט מחפשת רעיונות חדשים.

מקומות חדשים שאפשר לפגוש בהם אנשים חדשים שלא הייתי פוגשת במצבים אחרים.

אני מתאמצת ממש לא לסגור את עצמי.

לא להיכנס למצב שלא איכפת לי מכלום.

שאני לא מרגישה.

לא שמחה לא עצובה.

אבל זה קשה,

כי ככה אני חשופה כל הזמן...

אני לא מכירה הרבה אנשים שאני נותנת להם להתקרב אלי באמת.

להרגיש באמת את מה שאני מרגישה.

כי בשביל שהקשר שלי עם מישהו יהיה כזה אמיתי הוא צריך ליהיות כ"כ הרבה דברים בשבילי, ואני בשבילו.

ופתאום הרבה אנשים שחשבתי שהם כאלה התבררו בסתם. כילדים קטנים שעוד לא התבגרו.

אז ברור שהאידיאל הוא אנשים אמיתיים שאני אוהב באמת וארצה באמת ושיהיה לי כייף איתם באמת ולהם איתי ושאני אתן להם הכל והם לי.

אבל זה לא מה שאני אמצא עכשיו סביר להניח.

אז אני עושה הכל בשביל למצוא אנשים שכייף לי איתם ושמצחיקים אותי ומעניינים אותי...

ושאני לא אסלוד מהם.

וזה לא פשוט כמו שזה נשמע.

אני חייבת להחזיר את האמון שלי באנשים.

אני חייבת למצוא עוד דרכים להכיר אנשים חדשים...

מגוונים יותר.

בהצלחה לי:)

זה מוזר, כשאני קוראת את מה שכתבתי זה נשמע קצת טיפשי, חסר משמעות.

אני כאילו לא מצליחה להעביר לגמרי את כל מה שרץ לי בראש.

זה מבאס קצת.