אוקיי נכון שעבר כל כך הרבה זמן!! אבל סוף סוף החלטתי שיש טעם להמשיך לכתוב פה..(טוב ת'אמת ממש השתעממתי)
אז ככה במפוסט הקודם שהיה לפני חצי שנה בערך או יותר כתבתי שיש לי מלא מה לספר אז האמת ששכחתי כבר מה רציתי XD
אז פשוט אני אתחיל מהנקודה של עכשיו..
מחר אני נוסעת לטיול לכינרת מה"כיבשה" וואי ואני מזה מתרגשת זה הולך להיות כל כך כיף!!!!
אבל כמובן שתמיד יש משהו שידפוק הכל!!
אני כבר כמה ימים עם כאבי גרון ושיעולים אז פחדתי שזה יפריע בטיול חח אבל זה היה עוד כלום!
היום בבוקר אמא שלי החליטה להעיר אותי -_-" ולמדוד לי חום ומסתבר שהיה לי 38.5 אז היא ישר התקשרה לרופא.
הלכתי לרופא בשמונה וחצי בערך והוא אמר לי להשאר בבית ולנוח כדי שלמחרת אני אוכל ללכת לטיול אבל זה גם רק בתנאי שהחום ירד..וכל כך התבאסתי!!!!!!1 כי הוא אמר לי שאסור לי לצאת כל היום! ואני קבעתי עם חברות שלי בר ונוי ללכת לקניון וסתם להסתובב ורציתי לקנות להן מתנות ליומולדת כי לא ממש הספקתי לפני כן..
קיצור הייתי צריכה לבטל הכל! אז דיברתי איתן והן שאלו אם הן יכולות לבוא אליי..אמרתי להן שכן אבל שלא נוכל לצאת וכל זה והן הסכימו בכל זאת. אחרי כמה דקות בר מתקשרת אליי ואומרת שאמא שלה לא רוצה שהן יבואו כי יש לי חום וכל זה..
אם זה היה סתם יום אז זה לא היה מפריע לי, אבל היום זה היום האחרון שאני אראה אותן עד עוד חצי שנה בערך!!!
כי הן באו לביקור מסין, הן לא סיניות, הן ישראליות ופשוט עברו לשם בגלל העבודה של אבא שלהן..
והן טסות ביום חמישי! עוד יומיים!! ואני בחמישי אהיה עוד בטיול :(
קיצור ממש מבאס!
אני נראה לי עוד מעט אתחיל לסדר לי את התיק לטיול..אני רק מקווה שזה לא יהיה לשווא..
אוףףףףףף רק חסר לי לא ללכת לטיול מחר כי זה יהיה ממש דפוק! כי כל כך התרגשתי לצאת, חיפשתי כל כך עוד אנשים שירשמו כדי שנהיה מספר מספיק גדול כדי לצאת ועכשיו יכול להיות שאני לא אצא?!?! דאמ.
אהה אגב עוד חודש אני מורידה את הגשר סוף סוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הגיע הזמן חח..
ב-13.8 הייתה אזכרה לבן דוד שלי, יניב.
וואיי זה היה אחד הימים הכי עצובים ומדכאים שהיו לי..
כבר לילה לפני זה התחלתי לבכות אבל ממש..
ובאותו יום אחרי האזכרה לא נתתי כמעט לאף אחד להתקרב אליי, גם באזכרה עצמה.
אומרים שעם הזמן הכאב פוחת..זה כל כך לא נכון!
בשנתיים הראשונות עוד הכחשתי את זה, ניסיתי להאמין שכל זה טעות.שהתבלבלו בבן אדם,
שזאת בדיחה והוא בעצם ידפוק בדלת ויחזור אלינו, יחייך אלינו כמו פעם..
אבל בשנה השלישית אני כבר מתחילה להבין שזה לא יקרה, אני מבינה שזאת לא בדיחה, זאת מציאות.
יניב מת, והוא לא יחזור יותר.
עברו 3 שנים.
זה לא נתפס!
אני עדיין זוכרת את התמונה ההיא שישבנו אצלו ושיחקנו שש-בש והכל היה בסדר.
מה שהכי הפריע לי זה שאני לא אשכח את ההרגשה המשונה הזאת שהייתה לי כשהייתי שם, הייתה לי הרגשה רעה שמשהו הולך לקרות...ואחרי חודש אני חושבת או פחות הודיעו לי שהוא נהרג במלחמה (מלחמת לבנון השנייה).
באותו לילה שלפני האזכרה באה לי מוזה והתחלתי לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן שלא כתבתי..
החלטתי לכתוב את זה גם כאן למרות שזה די אישי..
ההרגשה המשונה שלא הרפתה
המחשבה הנוראה שלא עזבה
ועכשיו רק החיוך שלך נותר בלבי
והתמונה ההיא, האחרונה.
הדמעות שלא מפסיקות בכל מחשבה עליך
החיוך שלי שמתעקם בכל פעם שאני רואה אותך, בתמונה
ורק אתה נשארת אותו דבר, עם אותו חיוך שנשמר.
אם רק יכולתי, לחזור
אם רק יכולתי לשמור, שוב
את המבט והאור שבעיניך
הייתי יושבת עוד דקה, עוד שעה ורק מביטה בך.
וההרגשה המשונה לא מרפה
המחשבה הנוראה לא עזבה
אך, החיוך שלך נותר בלבי
והתמונה ההיא, האחרונה.
אני ידעתי והכחשתי
לא חשבתי שזה אפשרי
להרוס עולם שלם של רבים
אז האמנתי וחשבתי שקל יותר
לשמוע את מה שרוצים.
הפנים כבר התייאשו מלספוג עוד דמעות
רק חיוך שלך היה יכול לחתוך את המתח
להשיב את השימחה לכל אוהביך.
ועכשיו כל שניתן הוא לספוג את הכאב
את החור העמוק שלא ניתן לסגירה
ולהמשיך לזכור אותך, יניב יקר.
ועכשיו יש עוד שיר שכתבו לזיכרו:
בוא נילס, בוא נעוף
נמריא על כנפי חלום
אל מעבר לים, אל מעבר להר
לאן נעלמת פתאום?
ההר שתיכננת לכבוש
משקיף לצדדים במבוכה
שדות הכותנה באוסטרליה
יבשים, מחכים רק לך.
רצת להקדים את הסוף
דמותך במרחק אובדת
אנחנו נשארנו עומדים על ההר
לא מוצאים איך לרדת.
בוא נילס, בוא נעוף
נמריא על כנפי חלום
אל מעבר לים, אל מעבר להר
לאן נעלמת פתאום?
ובמקום מנוחתך נפרשת ארץ יפה כל כך
עכשיו זה אתה והיא, יחד.
בוא יניב, בוא נעוף
המראת אל החלום
אל מעבר לים, אל מעבר להר
לאן נעלמת פתאום?
האמת שאני חושבת שרק מי שהכיר אותו יכול להבין מה באמת השיר אומר...
טוב, אני אלך לארגן את הדברים לטיול..
אז נתראה בפעם הבאה.
איילת 3 >.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
