ספגתי העלבות, הסתובבתי לבד בהפסקה, כמו מסכנה, שנזקקת לחברים.
טוב האמת, הייתה לי חברה אחת, לא מיליון, ואני גם לא שואפת לזה.
רק אם הייתה לי דרך להיות בחברה שלהם ולהיות גם 'קולית',
אם אלוהים לא ברא אותי כזאת, למה הוא לא נותן לי להבין, או.. אפילו חברה אחת.
לא טובה, ולא "BFF", אלא משהו, כמו צ'ופר, שלא ארגיש בודדה,
ואצטרך שוב, לשהות מול הלוח הלבן, וגם לא לצפות להפסקה.
כי במילא אני אסתובב לבד, וכולם יסתכלו ויצחקו מאחורי גבי, זה שווה את זה?
אולי זה לא, אבל אני שווה את זה, שיצחקו עליי, כי אני עלובה, שלא יהיו לי חברים,
אני עלובה. באמת עכשיו. כי לא חסר לי צרות.

ד"א: מעכשיו אני חוסמת את התגובות, אני כבר לא צריכה 'צומי', כמו שאתם חושבים.

חוזרים לשגרה, לחוכמה שאין לי,
ולבלוג שאני כל יום אהיה חייבת לפרוק בו אתת העלבונות.
נמאס מהמצב הזה, אני חושבת להציע הפסקת אש.