אני הולכת במסדרונות העולם הרחב הזה , והמבטים מנקרים בי.
סוגי המבטים שאני סופגת לא נעימים . הם ממיסים את ליבי בלהבות . הם נשארים וממאנים ללכת . וכך גם המדעות .
מה היא בוכה ? מה היא מייללת ? ילדה אומללה שכמותה - צועקים לך . ואת ממשיכה לבכות לך , וזה רק מעיק עלייך . מכביד על ליבך .
ואת חושבת לעצמך - מה את צריכה את זה ? כי את לא . ואז את מתחילה לחשוב אולי משהו בך לא בסדר ? אולי הג'וק הוא אצלך בסופו של דבר .
ואת הולכת , והדמעות זולגות מעינייך , כולם נועים בך מבטים . שוב . אבל לא מבטים נעימים ורכים . מבטים נוקשים , מלגלגים . מה פירושם ?
את מתה לדעת . אבל כנראה לא תדעי עד שתמותי באמת .
אנשים באמת נועים בי מבטים . רעים . מנקרים . אני שונאת אותם .
לא את האנשים , את המבטים . אני לא טיפוס שנוטר טינה . אני פועלת בשיטת הריחוק .
הם מסתכלים . הרבה פעמים חשבתי למה .
אולי בגלל השיער ג'ינג'י-חום-בלונדיני-שטני המבולגת שלי ?
אולי בגלל העיניים הירוקות ביום כחולות בלילה שלי ?
אולי בגלל העור הלבן והקר שיש לי ?
אולי אני ערפד ? כמו בסרט המהממם דמדומים [ TWILIGHT ] ? ( אם באמת הייתי ערפד לא הייתי מנתגדת להתחת עם הערפד הראשי בסרט XD )
אולי בגלל האף העקום שלי ?
אולי בגלל שפתיי הדקות והארוכות והסגלגלות ?
אולי אני בכלל יפה ?
לא . לא נראה לי .
אתם יכולים לענות ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ליליאן ™