pandaemonium

אבא של יחבר טוב שלי בבית חולים

הידיד עצמו לא במצב משהו וגם עובר בדיקות אבל במצב טוב בהרבה מהאב.

אני לעומת זאת בסדר

החיים מחייכים אלי ממש

אני נהנה מחברים,התחלתי עבודה טובה,אפילו בבית די בסדר

אני משתדל לחייך ולקחת את זה אחרי תקופות מאוד קשות

אבל אני לא יכול להמנע מתחושת צביטה קטנה כל פעם שאני נהנה

אני שונא את זה שהוא סובל.

אני רוצה לבוא לראות אותו אבל הוא רוצה שזה יהיה אחרי בית החולים

הוא אומר שלא יהיה לו זמן, ואני מאמין לו אבל גם נראה לי שחלק מהעניין זה

שהוא מפחד שאני אראה אותו חלש.

החיים הם תאטרון מוזר קומדיה טראגית שכזו.