pandaemonium
chaos and dreams |
| 12/2013
הבחורה שאני אוהב
היא מרחיקה את עצמה ממני.
קול ערסי בפנים לוחש לה שהכול זמני.
"בנתיים אתה אומר שאתה אוהב אותי,
יום אחד אתה תראה כמה אני פגומה ותברח."
היא לוחשת לי בקול רועד.
אני שותק ורק רוצה לחבק אותה.
לא התאהבתי בבובה הכי יפה בחנות,
מעולם לא היה לי קראש על מלכת הכיתה.
ואני כנראה בחיים לא אבחר להיות מלך הגברים.
ואלו הם לא החיים שרציתי, לא אלו שאני שואף אליהם, בטח שלא בבגרותי.
כן, לבחורה שאני אוהב יש צלקות.
זה המזכרות שלה, צלקות קרב במלחמה נגד העבר.
הפגמים שלה, הם חלק מהסיבה שהתאהבתי בה.
הבחורה שאני אוהב,
היא קשוחה, הכי קשוחה בעולם, אבל בפנים היא חמאה.
היא רוצה להגן על אחרים, ולפעמים משליכה את עצמה לסכנה בגלל זה.
והיא אוהבת חזרה כל כך חזק, שזה מפחיד אותה.
אז כן אנחנו קצת דומים...
"אתה לא מבין, השריטה שלי היא כבר לא שריטה, זה חתך עמוק. זה מדמם"
היא אומרת ובוכה
"אם ירד דם, אני אנקה אותו עם הלשון שלי. ואנשק את הפצעים ".
לראשונה מזה זמן היא מחייכת
"אתה מוזר"
אני מהנן
"נכון, אני השד המוזר שלך"
אני לוקח אותה לחיבוק חם ורוצה למחוק את הסבל, להחדיר ים של רגשות
ולהגן עליה מיתר העולם, ממילא הוא נעלם עבורי כשהיא איתי.
וזו תחושה שלא הרגשתי שנים...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
