רבים חשבו על מרחב המחייה שלנו.
ובמובן של מרחבים ומישורים אחד מהם היה אלברט אינשטין
במידה מסוימת, הוא הראשון לחפש את הקוד לתוארית המטריקס של חיינו בעולם הזה.
לחפש את הצירים עליהם נעים חיינו.
נראה שעוד מהימים שהשימוש בלטנית היה נפוץ ואולי אף לפני, שני תאוריות חיים שלטו בגרולנו.
"חייה את הרגע ", לעומת "זכור את יום המוות".
כמובן שניתנו להם שמות רבים, במזרח הם אף השתלבו מכיון שהארה "שהתעוררת מהתרדמת המוחית" של הבודהא היא לגלות שהעולם הזה הוא אבל הבלים. דוקא בגלל זה צריך לחיות את רגע ה"זן" בלי ליחס חשיבות לעתיד ולעבר.
כאשר אני עובר ברחוב בבוקר אני מודה עד כדי כאב למרחבי הגלקסיה שאיני רואה ולזמניות של חיי על פני האדמה הזו.
אך כאשר אני שוכב עם החברה על המיטה, כול העולם נמס לאותו רגע ואותה תחושה נעימה עולמי מצטמצם לשתיים.
תחושת ביטחון נעימה פושטת סבבינו, אני מרגיש חזק, מגן ומוגן.
פעמים רבות הייתי שמח לחיות בתוך הגולגולת.
פעמים רבות הייתי רוצה רוצה לא לראות את המסגרת הרחבה.
אני בטוח למדי שמצב זה מלא בבטחון מזויף, אך השלווה שבו אמתית.
אלא שנראה לי שאיש לא יכול לעשות זאת.
לא לאורך זמן, וכמו ריסטלין עם עיני שעון החול.
אני רואה את העתיד קמל, את הזמן שיעבור ועובר
את הגלקסיה, ואת האלים והאלות שצוחקים על חיי האדם המוזרים הללו.
אולי החיים חסרי חשיבות אך המוות נשאר אותו מצב סטטי.
אני מתנשם עמוקות, מנסה להפסיק לחשוב במימד הרביעי.
כאשר הכאב גדול והנאה קטנה מה שנותר לי
הוא למצוא מסכה חדשה, לישון עמוקות
ולחלום על מחר פחות רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
