שיבולת שועל

יכול להיראות מהצד כדבר בסיסי ופשוט למדי.

אבל לא, ידידיי, כלל וכלל לא.

זוהי בעצם מערכת יחסים ארוגה במורכבות יתרה.

כמו בדיקטטורה, הציות מבוסס על פחד ובו בזמן הערצה (עיוורת, לעיתים).

וגם מסיבות-לא-סיבות, ישנו ציות תמידי. ואם אין ציות אין כל יחס.

אם נבחרת במזלך השמיימי להיות העתיד שלה, אז כבר אין דרך חזרה. את פשוט שם.

והיא תשקיע בך הכל, ואם תאכזבי היא כבר לא תשקיע בך דבר.

אין מצב ביניים, שטח אפרפר.

זה בין שחור, לשחור יותר.

ואת כבר שם.

והיא מקדישה את כל כולה בשביל שייצא ממך משהו, אבל את כבר יודעת עמוק בפנים שלא ייצא ממך כלום.

זה רק תחביב בשבילך.

למרות שכל תחביב אצלך הופך לשיגעון נצחי.

כן, זה רק 17.5 שעות שבועיות במשך 7 שנים. תעסוקה זמנית.

5880 שעות. רק.

השתלטות טוטאלית על כל תחומי החיים.

ולאט-לאט את מתמכרת לזה, ומקבלת תחושה שהכל תחת שליטתך.

שזה מה שאת באמת רוצה לעשות.

שאת נהנת מזה.

כל זה כמובן אבסורדי לחלוטין, כי זה פשוט לא (בחיי שלא) מסוג הדברים שאפשר להנות מהם.

אפשר ללמוד לחיות עם זה, כן.

אפשר אפילו לנסות לא למות בדרך.

אבל להנות? הנאה כנה וטהורה, כזו שגורמת לך לקרון מאושר ולחייך אחד מהחיוכים הדביליים האלה, שמחייכים רק אנשים שמחים באמת?

לא בשביל זה אנחנו כאן. לא בשביל להנות.

ועכשיו אפשר לחשוב שאני לא נהנית מזה.

אני? לא נהנית?

אני נהנית.

כי זה כבר מושרש מדי.

זה זורם בתוכי ואני לא יכולה לעצור את הרכבת.

כלומר, אני יכולה. תאורטית.

אפילו ניסיתי פעם, ועצרתי באחת מהתחנות, רק כדי לראות מה קורה.

שום דבר טוב, כמובן, לא ייצא מזה.

רק הפסדתי זמן.

יכולתי להספיק להתאמן יותר.

יכולתי להצליח יותר.

ומאז, הרכבת לא עוצרת יותר. היא רק מאיצה ומאיצה.

לפעמים אני נגררת מאחוריה, ולפעמים אני אפילו יושבת בקרון הראשון ונהנית מהבריזה.

פית-פיתול.