שיבולת שועל

אז, בראשית כיתה ה', כשהטִרדה היומיומית של לימודים הייתה רק עניין של מה בכך, תמיד היה חיפוש בלתי נדלה אחר 'הרפתקאות'.

באמת היינו יוצאים החוצה בשביל השהייה באוויר הפתוח.

חתולים היו 'מוצאים' אותנו כל שני וחמישי.

ילדים עם לב זהב היינו.

מצילי נפשותיהם הרעבות של גורי רחוב קטנים.

היה במשימות ההצלה האלו מן ההרפתקה, אבל תמיד חשקה נפשי בחתול לעצמי.

לא פעם עבר הנושא הזה בבית, אבל דרכי הצטלבה תמיד עם הסירוב.

עד שיום בהיר אחד (יש להניח שהוא היה בהיר, כי כל זה קרה בסוכות אותה שנה, ספטמבר-אוקטובר משהו, אבל לא מן הנמנע שזה היה יום אפרורי וגשום, ככה זה כשהזיכרון מתעתע בי) מצאה חברתי היקרה מפלטינה חתלתול קטן וחמדמד בחצר ביתה.

החתול נמצא הודות לחושי הצייד המפותחים ביותר של כלבתה הנאמנה, תחשית סוג א'.

מייד כל העניין הפך לשליחות אלוהית, והחלה ההתברברות הרגילה סביב החתלתול.

אזי, בתור בורה וחסרת השכלה בנושא חתוליים, הגשתי לו חלב ושלל אגדות אורבאניות.

התברר שגברת המתגוררת בבניין דואגת לחתול ומאכילה אותו, אבל כמובן שזה לא מנע מאיתנו להמשיך להתעלק על המסכנון.

הייתי באה אליו ב-6 בבוקר, כשהייתי מתעוררת לאווירה הקרירה של הבוקר ומחשבותיי היו מרחפות אליו מיד.

לוקחת אותו אל ביתי וממקמת במרפסת, שם קמה ועמדה באותה תקופה הסוכה, מעסיקה את שנינו כך במשך היום, ואז בלילה נאלצת (ואני מדגישה - נאלצת, כי לא פעם תהליכים אלה נגמרו בדמעות קורעות לב) להחזירו אל החוץ.

לא עבר זמן רב, ותחת השפעת הלך רוח החג וחיוביות יוצאת דופן, הסכים אבי להשאיר את החתול.

כבר יומיים אחרי הצטערו על מעשה זה כל בני המשפחה, כשהבטנו בזעזוע זה על ידיו של זה.

"איזה מגניב!!! יהיו לי צלקות לכל החיים!!!"

אהמ. כן.

כך חיים אנו יחדיו כבר שנים רבות ומרובות (ארבע?) באושר ועושר (עושר ספקני משהו, במיוחד לאור התגליות הבאות בנושא - חתולים אוכלים אוכל חתולים, וצריכים חול חתולים וצעצועי חתולים. ומשתלטים לך על הבית!!!).

וקוראים לו תוליס, והוא אוהב אותי מאוד.