לא הייתה אזעקה כבר לפחות שלושה ימים, כולם חוזרים לאט-לאט ללמוד, אף אחד לא חושב על זה אפילו.
חמישה לאחת.
המוני ילדים נוהרים הביתה אחרי הלימודים.
העיר שוקקת וכמעט שאין זכר למה שהיה לפני שבוע "מלחמה".
אזעקה.
אזעקה אזעקה אזעקה אזעקה אזעקה.
הלב עוצר לרגע. הנשימה נעתקת. הרגליים קופאות.
מה לעשות? לאן לברוח? איפה להתחבא?
ההיסטריה בעיצומה.
מנסה לחבר את המחשבות, לעשות משהו. לרוץ?
חדר מדרגות קטן, ועוד עם חלונות.
עומדים צפוף, נושמים עמוק. מקשיבים.
ואז, נפילה.
האזעקה כבר נגמרה. עדיין עומדים, מחכים כמה דקות.
ועוד נפילה.
ושומעים את זה כ"כ חזק, וכ"כ קרוב.
שטחים פתוחים.
נשק סטטיסטי. זה עניין של מזל.
100 פעמים ייפול בחוץ, ומספיקה רק פעם אחת בפנים.
אני מפחדת, אחוזת אימה.
תמונות זוועה רצות לי בראש. מחשבות זדוניות שמאיימות לחסל אותי מבפנים.
אני מפחדת, ולא אכפת לי שאנשים חושבים שזה מצחיק, וש"אף פעם לא נפל בתוך העיר", ואין מה לפחד.
כי יש מה לפחד.
אני לא צריכה שייפול מיליון פעמים בתוך העיר, בשביל שבדיוק בפעם הזאת, עכשיו-עכשיו, זה ייפול עליי.
ואולי יאמרו שאני סתם פרנואידית, ואף אחד לא מחפש לזרוק טיל בדיוק על הבית שלי.
ואולי אני באמת פרנואידית, אבל זה הכל עניין של סיכויים.
ואני חשופה לזה בדיוק כמו כל אחד אחר.
אבל בתוך תוכי, אני חשופה לזה יותר מכולם.
ובנימה אופטימית זו:
"אמא שלי מכינה קיפודים, זה טעים!"
"מה את סתומה?! זה לא כשר!!!"
(מה את סתומה? זה קיפוד!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נקודת פיתול