שיבולת שועל

ישראל מכריזה על הפסקת אש.

סליחה, הרשו לי לגחך.

אז היום כל תושבי קו העימות היו אמורים לשבת בבית, אבל אנחנו כנראה שקופים.

נשלחו לבתי-הספר למרות המצב הרגיש (ומ-2 בלילה, מבחינתי רגיש אפילו יותר).

בגלל שעירנו מוגנת בצורה פשוט מעוררת גאווה בלתי רגילה!

בימי המלחמה הראשונים - אזעקה? שטויות! רדו מתחת לשולחן, שימו ידיים על הראש, תתפללו, יהיה בסדר!

ועכשיו - בואו נשים כמה תלמידים בקומה העליונה של בניין זכוכית בלי חדרי ביטחון, ונראה מה קורה!

אז שוב, הרשו לי לגחך.

אני אמורה להרגיש בטוחה? בוודאי. הרי הידיים שלי על הראש, אני עטופה בשלושה קירות זכוכית, שולחן, ופד"ח בכמויות מרנינות.

המצב הבטחוני מעורר בי השראה, אבל הזמן קצר והפועלים עצלים.

וחתול יושב לי על הברכיים... נו באמת! אי אפשר לעבוד ככה.

שבת שלום!