שיבולת שועל

אני מצטערת שרצחתי אותך.

אני אשמה, אני יודעת.

את היית מלאך קטן עם זנב ופרווה.

היית כל-כך קטנה. עוד לא בת שנה.

ואז הלכת ממני.

עזבת את העולם הארור הזה, והלכת למקום טוב יותר. אני בטוחה.

אם הייתי מבינה אז את הסכנות שבהם אני מעמידה אותך, אולי לא הייתי עושה את כל זה.

עם יופייך הכובש וההתנהגות המושלמת, מישהו טוב יותר היה צריך לטפל בך.

אני מתחרטת על היום הזה, ואני אתחרט עליו כל חיי.

את נעלמת, ואפילו לא שמנו לב.

לא חשבנו ללכת לחפש, לא האמנו שמשהו כזה בכלל יכול לקרות. בטח לא לך.

את היית חתלתולה קסומה שלי.

מושא להערצה.

לו רק הייתי סוגרת את המרפסת באותו היום. דווקא אז.

לו הייתי נשארת בבית ובודקת איפה את.

לו ידעתי מה יקרה, הייתי עושה הכל כל-כך אחרת.

ולא היית צריכה לשלם על הטעויות שלי.

אם הרופאים שם היו קצת יותר זהירים.

אם הייתי יושבת לידך ובודקת את התרופות.

לא היו הורגים לי אותך.

אם הייתי דואגת לך טוב יותר.

היית עכשיו כאן. איתי.

והייתי אוהבת אותך כל-כך.

אני מצטערת, אליסקה קטנה שלי.

אני מצטערת שעשיתי לך את זה, ואני מקווה שאיפושהו שם למעלה, תוכלי לסלוח לי.

ועכשיו יכאב לי כל פעם שאני אכנס לכאן.

אני אסתכל עלייך, ויהיה לי רע.

זה מגיע לי. הייתי טיפשה, כל-כך טיפשה.

הדמעות לא מפסיקות לזלוג על המקלדת.

הכאב הזה, האשמה. זה תמיד יהיה בתוכי.

ואני אף-פעם לא אשכח אותך.

עכשיו את באמת מלאך קטן.

אנצור אותך בליבי לנצח.

אוהבת תמיד, אמא.