אני לא אוהבת את כל הצבעים, אני לא חושבת שכולם שווים, אני לא אוהבת את כל האנשים בעולם ולא, אני לא הולכת לפזר באוויר ברביות מעופפות.
אבל מה אני באמת לא מוכנה לסבול?
אנשים שמדברים (הרבה) - אני מהאנשים שמסוגלים לשבת שעות בשקט ופשוט לבהות באוויר, ומרתיח אותי שאנשים פשוט לא מפסיקים לדבר. איתי, עם מי שלידי, עם עצמם, זה לא משנה! תנו לדממה לפרוח, בטטות.
סרטי אימה - אני לא אוהבת לפחד, פשוט לא. קשה לי למצוא את ההנאה שבלשבת חצי סרט מכונסת עם הראש מאחורי הברכיים ולשאול בלחישה אם הקטע המפחיד נגמר. חדשה לי בשבילך, טל יקירתי, הקטע המפחיד אף-פעם לא נגמר בסרטים כאלה!
בית-ספר - מצטערת לאכזב את כל ראשי מערכת החינוך למיניהם, אבל היחידה הלימודית הזאת לא עובדת כמו שצריך. אם אני צריכה לקום כל בוקר עם דמעות על זה ש, הנה, עוד יום חסר-כל-תכלית מתחיל לו, אז כנראה שמשהו כאן לא הצליח להם.
מרגיזה אותי הפנייה המתמדת לממוצע ומטה, תוך אפס התחשבות באנשים שאיכשהו זכו בתובנות מסויימות מהוריהם. אם תצאו מנקודת הנחה שכולם מטומטמים, אז היי, אולי זה עוד יקרה בסוף.
אנשים טיפשים - יש מה להרחיב?
כאב - אני לא מסוגלת לסבול כאב. אני לא אוהבת שכואב לי הראש, העיניים, עצמות הלחיים, האונות, הגשר, הצוואר, הגב, הרגליים, הידיים, הבטן או כל איבר אחר שתבחרו!
ולמרות כל אהבתי לכך, זה קורה כל-כך הרבה!
אין יום, אפילו יום אחד בו אני קמה בבוקר ויכולה לומר לעצמי "הו, אני מרגישה פשוט נהדר!".
אני בת-אדם אומללה.
אוטובוסים - היצור-על-גלגלים הזה שעושה לי בחילה, זה שנפגשים איתו בערך פעמיים בשנה כשנוסעים לטיולים של בי"ס. יותר מדי רעש, כך שאי-אפשר לישון, ומצד שני, מי ילך לישון כשחבורה של ברברים וברברביות מקיפה אותו מכל עבר.
מתמטיקה - בתור תלמידת בר-אילן חרשנית ומושבעת, קשה שלא לציין בפוסט מעורר שנאה שכזה כמה אני מתעבת את המתמטיקה הארורה. הגיאומטריה המקוללת, המעגלים המרובעים האלה, יימח שמם פויה פויה.
מדוע ולמה? כי לא אני כאדם שדעתו קצרה, ואשב ואלמד ואחרוש את השדה ויחרישון כל הפרות שארעה לי ותכבוש הכבשה את מכמשיה ויהי סבבה.
סתם, אני לא באמת שונאת מתמטיקה. זה חשוב אז לכונה ותלמדונה שמא תכשלונה.
יש לי כבר רעיון נהדר לפוסט הבא, כך שלא תיפטרו ממני להרבה זמן.
שבת שלום ומבורכוש.
להיט!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נקודת פיתול