שיבולת שועל

יש מין לחץ כזה שעומד באוויר.

קצת לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הנה והנה.

מן ציפייה אינסופית למשהו, לא כדי שיבוא אלא כדי שכבר יילך.

אין לי טעם לעצור את הזמן ולדחוק את הקץ, אז אני מנסה להריץ את הכל כמה שיותר מהר כדי שזה כבר ייגמר.

ותמיד אותה תחושה של פספוס, שהכל עבר מהר מדי ואיכשהו לא הספקתי להנות מזה בכלל.

אם היה לי ממה להנות לא הייתי מהססת, אבל אני כזאת הורסת שמחות מגעילה שלא יודעת לכייף, מהאנשים האלה שמעדיפים לשבת בצד ולנמנם כי הם פשוט לא נהנים מהכייף הזה.

אין לי כוח לסגידות מיותרות והערצה היסטרית, כי בשביל מה צריך את זה בכלל?

וכששואלים אותי איזו מוסיקה אני אוהבת, אני עונה "מה שנשמע טוב", כי אין לי כוח להרחיב ולהכליל.

לא תאמינו איך אדם שעושה בחיים שלו כל-כך הרבה יכול להיות עצלן כל-כך, ואני עצלנית.

אני עושה רק מה שאני צריכה, ואם להתעלם מזה שאני צריכה לעשות המון, אז בחיים לא רציתי לעשות משהו בשום תחום אם אין לו מטרה נראית לעין.

והנה, במקום לשבת על האחוריים ולהכין שיעורים וללמוד כמו שאני יודעת שצריך, אני דוחה ודוחה ובמקום זה כותבת כאן שטויות לא נורמאליות! הבושה אוכלת אותי, אגב.

היו שלום,

חיבוקים, נישוקים, פוצימוצי בלהבלה.