תדמיינו שאתם יושבים בחוף הים (גם אם אתם שונאים חול), ורוח חמה נושבת בעורפכם ומבלגנת את השיער הפזור (אם אין לכם שיער, אז תדמיינו שבדיוק קניתם פאה חדשה).
אתם יושבים לבד, אין לידכם שום דמות אהובה בעלת מסר סמוי, ומקשיבים לרחש הגלים.
תחושת בחילה ממלאת את ראשכם, הקיבה מסתחררת והעננים כמו מרשמלו וורוד עוטפים אתכם מעל עבר.
אתם רוצים הביתה, אך אבוי, כמה חבל! אינכם בבית, כי כך החלטתי ברשעותי שכבר עולה על גדותיה ונשפכת מעיניו הכתומות והזרחניות של אלוהים.
אתם מתחילים לשמוע קולות נמוכים הבוקעים מן האונה השמאלנית.
"זכויות אדם..! עזרה הומניטרית..! שוויון..!"
אתם חשים ברצון עז להקיא את נשמתכם, אך מכיוון שלא ניחנתם בכישרון ההקאה העצמית, אתם לא מצליחים.
אתם כישלון נחרץ, וכל חייכם חולפים לשווא.
עיניכם דומעות אט-אט, השפה התחתונה מתחילה לרטוט בדרמטיות ואתם פורצים ביבבות עזות וקורעות שמיים.
לפתע צץ לו כמשום מקום אדם מרחף העטוף בסדין פרחוני וקורא אליכם בקול:
"למה זה תרגזני להעירני מן המתים?!"
זעזוע עמוק עוטף אתכם מבפנים ומבעבע לאיטו החוצה.
אתם מתחילים לגמגם ברב טימטום והסדין הפרחוני צוחק עליכם בקול רם.
אתם מעוררי גיחוך ורחמים, וכפי שאמר יושב ראש הדכאוניסטים לכלכלה:
"בחיים צריך אדם לשלם מיסים, לבוש, מזון. החיים קצרים והמוות הוא נצחי, מוטב לו לאדם למות ולחסוך את כל אלה".
וכך היה.
-סוף- (שלכם, בכל אופן. אני בסדר, תודה ששאלתם!)
מה דעתכם? אם זו לא נטרפה עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נקודת פיתול