שיבולת שועל

אין לי מוזה לחלוטין, אבל פוסט הקניידלעך האחרון כ"כ אולד-פאשיון שנמאס לראות אותו כל פעם שאני נכנסת לכאן (או שאולי אני פשוט צריכה להיכנס לכאן פחות? ).

לכן החלטתי לאחר ישיבת המועצה המקומית במוחי (אין מה לעשות, מקומות כ"כ קטנים לא יכולים לתחזק עירייה) לכתוב לכם על מעלליי האחרונים. אין לי ספק שזה מעניין אתכם בצורה ממש בלתי רגילה (בהנחה שהצורה הרגילה היא "מעניין"). כלומר, אתם באמת לא חייבים לקרוא את זה.

ביום שישי בערב הלכתי לחברים לחגוג שני ימי-הולדת שחוברו יחדיו.

לא, לא רקדנו ושרנו ורקדנו ורקדנו ורקדנו, כמו שסבתא שלי בטוחה.

בסה"כ עשינו מה שחבורת "מחוננים" עושה. משמעו: לשחק קלפים ולראות האוס עד אור הבוקר.

אגב, אפילו לא זכינו לראות את אור הבוקר.

חבורה של אנשים מחושבים כמו אלוהים-יודע-מה, הלכנו לישון ב-4 כדי לא להרוס את כל היום למחרת. רק את חלקו. וזה כמובן כדי להספיק ללמוד למבחן הארור בספרות.

אני שונאת את אנטיגונה.

הקאתרזיס שלי היה כששמעתי שהיא התאבדה. הכל ללא ספק שב למקומו וטיהור הנפש היה בלתי יתואר. היא מתה!!! הללויה.

בכל אופן, אני צריכה להזכיר לעצמי ללמוד למבחנים הבאים. המזל אמנם מאיר לי פנים מפעם לפעם, אבל אני לא רוצה למצוא את עצמי מתאובדת גם כן. אני אוהבת ציונים יפים.

ואני לא יודעת להתמודד עם כשלונות.

לנין מת.

למקרה שלא ידעתם.

כן כן, גם אני לא האמנתי בהתחלה, תמיד אמרו לי שלנין חי ויחיה לנצח, אבל אז המורה להיסטוריה התחילה להכתיב בדרמטיות.

- לנין מת.

ככה הכל התחיל. כל השאר נשכח כבר מזמן, אבל שתי המילים האלה נותנות לי תחושה שאני עדיין זוכרת הכל.

התחושה חיובית, אגב.

ובנימה אופטימית זו, אספר לכם בהתרגשות רבה על הקטגוריה החדשה שהוספתי זה עתה:

פסטרמיסטים - פוסטים סחרחרים טובעים רק מאתיים ידיים סגלגלות טרפזיות יחודיות מכאן.

מזל טוב לכולם, ויהי סבבה.