לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שיבולת שועל


הלוואי שתלך במטע תפוחי האדמה שלך, ותדרוך על תפוח אדמה!

Avatarכינוי:  נקודת פיתול

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על הקרח.


אני חולמת להחליק על הקרח בצורה מקצועית.

זה קוסם לי אפילו יותר מהתחום שלי. האהוב שלי.

 

כשאני מחליקה בסיבובים, בלי כל תכלית או סיבה, אני מאבדת תחושת זמן ופשוט כייף לי, גם אם רק לרגע.

נכון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל הדשא הזה נראה לי ירוק סתם כך.

אפילו בלי להשוות לדשא המצהיב שלי. שהפך כבר מזמן לסתם פיסת אדמה חומה ורקובה.

 

אולי אם אני אלך להחליק ואתמיד, זה יירקב כמו כל דבר שאני עושה הרבה זמן.

אבל יש לי תחושה שלא. אולי כי אף פעם לא ייצא לי להתמיד בדבר כזה.

מילא, מותר לאדם לחלום.

 


 

בימים האחרונים אני כל-כך עייפה כל הזמן, ואני פשוט לא מצליחה להשלים שעות שינה כמו שצריך. במקום ללכת לישון מוקדם אני סתם מורחת את הזמן, וקמה מוקדם בשביל להתארגן קצת לחיים ולעשות דברים ששכחתי אתמול.

אם יש משהו שאני רוצה לשנות בעצמי זו הדחייה המתמדת הזו, של כל דבר שצריך להיעשות.

בזבוז זמן מוחלט. הכלום הזה, תמיד תמיד כלום.

אוף איתי.

 

אני פשוט עייפה! ועצלה כמו מחצלה.

לילה טוב לכם, יקירי האומה.

נכתב על ידי נקודת פיתול , 16/5/2009 21:59   בקטגוריות התמרמרות, ריקוד חיי, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בריכה.


אני אוהבת לשחות ב-6 בבוקר, זה מקום המפלט שלי.

אני יכולה להסתתר מתחת למים ואף-אחד לא ייראה ואף-אחד לא יידע.

וטוב לי שם, אחרת לא הייתי נשארת.

הריח של הכלור שנשאר לי בשיער, וההרגשה הזו של שליטה מוחלטת, זה עושה משהו.

וזה נשאר איתי לכל היום, ופתאום יש לי מצב רוח טוב ולא אכפת לי בכלל מה קורה סביבי.

דברים מתחילים להסתדר בדיוק איך שאני מבקשת, וכמה קלישאתי שזה לא יהיה, משאלות לבי מתגשמות.

לאט לאט, כמובן, ולא כולן, ולא בכלל. אבל כן.

 

אני שמחה, לא שמחה של הרגע הזה, אלא פשוט אושר של בפנים.

וטוב לי

 


זה כל-כך מתוק שבא לי להקיא.

נו באמת!

החיים הרבה יותר קשים מאיך שאני מתארת אותם.

נכתב על ידי נקודת פיתול , 11/5/2009 10:14   בקטגוריות ריקוד חיי, אופטימי, סיפרותי, פסימי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה


ב-10 וחצי בבוקר?

 

זו אכן שאלה שמן הראוי לדון בה.

 

קודם כל, נצא מנקודת הנחה שהזברה מטבעה היא עצלנית כרונית.

מכאן נובע כמובן, שהזברה המדוברת מעדיפה לישון מאשר, ובכן, לא לישון.

מש"ל!!!

 

לאחר התעללות פיזית ונפשית במשך תקופה ארוכה ובצורה עקבית, הקץ עומד להגיע.

ביום שבת, ב-8 בערב, כל זה כבר יהיה מאחוריי.

לו יכולתי לשלוט על עצמי קצת, ולמתן את הרגשות האינפנטיליים האלה, ולהיות רק טיפה פחות טראגית בכל מה שנוגע לתחום הפחות-או-יותר מרכזי בחיי, מן הסתם הכל היה פשוט הרבה יותר.

זו בסך הכל תחרות, מה יש להילחץ כל-כך?

אני לא בטוחה, אבל העובדה היא שאני לחוצה.

כמו קמצוץ מלח בתוך בקבוק סודה סגור.

ואני עומדת להתפוצץ, וזה יכול לקרות בכל רגע.

ואין לי ספק שזה יקרה.

אולי עוד דקה, ואולי עוד כמה שעות, ואולי מחר בצהריים או בשבת בבוקר.

הסף שלי מתיח מדי, והוא נמשך הנה והנה ותחושה עמוקה של בחילה ממאנת לעזוב.

 

כל פעם שהתקופה ההיסטרית הזאת מתקרבת, אני מבטיחה לעצמי שזהו, כשזה נגמר אני טורקת את הדלת ובורחת משם לתמיד.

ואז אני נשארת עוד ועוד. ואני לא יכולה לומר שאני נהנית, כי אני בפירוש לא.

 

אז למה אני בעצם פה?

 

נכתב על ידי נקודת פיתול , 19/3/2009 10:27   בקטגוריות ריקוד חיי, התמרמרות, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור, אופטימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יחסים שבין מאמנת לאמונתה


יכול להיראות מהצד כדבר בסיסי ופשוט למדי.

אבל לא, ידידיי, כלל וכלל לא.

זוהי בעצם מערכת יחסים ארוגה במורכבות יתרה.

 

כמו בדיקטטורה, הציות מבוסס על פחד ובו בזמן הערצה (עיוורת, לעיתים).

וגם מסיבות-לא-סיבות, ישנו ציות תמידי. ואם אין ציות אין כל יחס.

 

אם נבחרת במזלך השמיימי להיות העתיד שלה, אז כבר אין דרך חזרה. את פשוט שם.

והיא תשקיע בך הכל, ואם תאכזבי היא כבר לא תשקיע בך דבר.

אין מצב ביניים, שטח אפרפר.

זה בין שחור, לשחור יותר.

ואת כבר שם.

והיא מקדישה את כל כולה בשביל שייצא ממך משהו, אבל את כבר יודעת עמוק בפנים שלא ייצא ממך כלום.

זה רק תחביב בשבילך.

למרות שכל תחביב אצלך הופך לשיגעון נצחי.

כן, זה רק 17.5 שעות שבועיות במשך 7 שנים. תעסוקה זמנית.

5880 שעות. רק.

 

השתלטות טוטאלית על כל תחומי החיים.

ולאט-לאט את מתמכרת לזה, ומקבלת תחושה שהכל תחת שליטתך.

שזה מה שאת באמת רוצה לעשות.

שאת נהנת מזה.

כל זה כמובן אבסורדי לחלוטין, כי זה פשוט לא (בחיי שלא) מסוג הדברים שאפשר להנות מהם.

אפשר ללמוד לחיות עם זה, כן.

אפשר אפילו לנסות לא למות בדרך.

אבל להנות? הנאה כנה וטהורה, כזו שגורמת לך לקרון מאושר ולחייך אחד מהחיוכים הדביליים האלה, שמחייכים רק אנשים שמחים באמת?

לא בשביל זה אנחנו כאן. לא בשביל להנות.

 

ועכשיו אפשר לחשוב שאני לא נהנית מזה.

אני? לא נהנית?

אני נהנית.

כי זה כבר מושרש מדי.

זה זורם בתוכי ואני לא יכולה לעצור את הרכבת.

כלומר, אני יכולה. תאורטית.

אפילו ניסיתי פעם, ועצרתי באחת מהתחנות, רק כדי לראות מה קורה.

שום דבר טוב, כמובן, לא ייצא מזה.

רק הפסדתי זמן.

יכולתי להספיק להתאמן יותר.

יכולתי להצליח יותר.

ומאז, הרכבת לא עוצרת יותר. היא רק מאיצה ומאיצה.

לפעמים אני נגררת מאחוריה, ולפעמים אני אפילו יושבת בקרון הראשון ונהנית מהבריזה.

 


 

פית-פיתול.

נכתב על ידי נקודת פיתול , 15/12/2008 22:13   בקטגוריות סיפרותי, ריקוד חיי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנקודת פיתול אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נקודת פיתול ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)