שיבולת שועל

מלך העולם.

(התמונה צולמה על-ידי, נא לא עשות בה כל שימוש שהוא)

לפעמים יש ימים מגעילים כאלה, שאני רוצה פשוט ללכת לישון ולא לקום.

לא כי "החיים שלי כל-כך קשים ובאלי למות ניניני", אלא כי באמת ובתמים אין לי כוח.

אני עייפה, עייפה, עייפה.

אני רוצה רק להתחפר בתוך השמיכה ולא לדאוג כל-כך לגבי מה שיקרה או לא יקרה עוד שעה, עוד יום, עוד שנה.

כמה אני מתפללת שבאמת לא יהיה לי אכפת מה חושבים ומה צריך ומה 'אמור להיות'.

אני מקנאה לפעמים באנשים טיפשים, אין שכל-אין דאגות.

אני לא מחפשת לעצמי תסביכים בחיים, זה הם מחפשים אותי. בחיי.

מחשבות ארורות שלא היו אמורות להופיע בכלל. לא עכשיו בכל אופן.

אני עוד צעירה, כל החיים לפניי! נו באמת.

אני מסתכלת על תוליסון הקטן. שוכב כל היום על הספה כמו בייגלה קטן ואפור.

לא דואג, לא מתכנן. רק ישן, אוכל, משחק.

הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה.

הוא מקבל הכל על מגש זהב, כולל 50 ארוחות אכול-כפי-יכולתך ביום (ואגב, הוא אפילו לא משמין!).

כמה הייתי רוצה רק לישון כל היום. לעשות כלום. כלום אחד גדול ושמן ומגניב.

לילה טוב לכם (כן, אני באמת הולכת לישון שנת צהריים).

חלפ"ז!

אני מצטערת שרצחתי אותך.

אני אשמה, אני יודעת.

את היית מלאך קטן עם זנב ופרווה.

היית כל-כך קטנה. עוד לא בת שנה.

ואז הלכת ממני.

עזבת את העולם הארור הזה, והלכת למקום טוב יותר. אני בטוחה.

אם הייתי מבינה אז את הסכנות שבהם אני מעמידה אותך, אולי לא הייתי עושה את כל זה.

עם יופייך הכובש וההתנהגות המושלמת, מישהו טוב יותר היה צריך לטפל בך.

אני מתחרטת על היום הזה, ואני אתחרט עליו כל חיי.

את נעלמת, ואפילו לא שמנו לב.

לא חשבנו ללכת לחפש, לא האמנו שמשהו כזה בכלל יכול לקרות. בטח לא לך.

את היית חתלתולה קסומה שלי.

מושא להערצה.

לו רק הייתי סוגרת את המרפסת באותו היום. דווקא אז.

לו הייתי נשארת בבית ובודקת איפה את.

לו ידעתי מה יקרה, הייתי עושה הכל כל-כך אחרת.

ולא היית צריכה לשלם על הטעויות שלי.

אם הרופאים שם היו קצת יותר זהירים.

אם הייתי יושבת לידך ובודקת את התרופות.

לא היו הורגים לי אותך.

אם הייתי דואגת לך טוב יותר.

היית עכשיו כאן. איתי.

והייתי אוהבת אותך כל-כך.

אני מצטערת, אליסקה קטנה שלי.

אני מצטערת שעשיתי לך את זה, ואני מקווה שאיפושהו שם למעלה, תוכלי לסלוח לי.

ועכשיו יכאב לי כל פעם שאני אכנס לכאן.

אני אסתכל עלייך, ויהיה לי רע.

זה מגיע לי. הייתי טיפשה, כל-כך טיפשה.

הדמעות לא מפסיקות לזלוג על המקלדת.

הכאב הזה, האשמה. זה תמיד יהיה בתוכי.

ואני אף-פעם לא אשכח אותך.

עכשיו את באמת מלאך קטן.

אנצור אותך בליבי לנצח.

אוהבת תמיד, אמא.

אז, בראשית כיתה ה', כשהטִרדה היומיומית של לימודים הייתה רק עניין של מה בכך, תמיד היה חיפוש בלתי נדלה אחר 'הרפתקאות'.

באמת היינו יוצאים החוצה בשביל השהייה באוויר הפתוח.

חתולים היו 'מוצאים' אותנו כל שני וחמישי.

ילדים עם לב זהב היינו.

מצילי נפשותיהם הרעבות של גורי רחוב קטנים.

היה במשימות ההצלה האלו מן ההרפתקה, אבל תמיד חשקה נפשי בחתול לעצמי.

לא פעם עבר הנושא הזה בבית, אבל דרכי הצטלבה תמיד עם הסירוב.

עד שיום בהיר אחד (יש להניח שהוא היה בהיר, כי כל זה קרה בסוכות אותה שנה, ספטמבר-אוקטובר משהו, אבל לא מן הנמנע שזה היה יום אפרורי וגשום, ככה זה כשהזיכרון מתעתע בי) מצאה חברתי היקרה מפלטינה חתלתול קטן וחמדמד בחצר ביתה.

החתול נמצא הודות לחושי הצייד המפותחים ביותר של כלבתה הנאמנה, תחשית סוג א'.

מייד כל העניין הפך לשליחות אלוהית, והחלה ההתברברות הרגילה סביב החתלתול.

אזי, בתור בורה וחסרת השכלה בנושא חתוליים, הגשתי לו חלב ושלל אגדות אורבאניות.

התברר שגברת המתגוררת בבניין דואגת לחתול ומאכילה אותו, אבל כמובן שזה לא מנע מאיתנו להמשיך להתעלק על המסכנון.

הייתי באה אליו ב-6 בבוקר, כשהייתי מתעוררת לאווירה הקרירה של הבוקר ומחשבותיי היו מרחפות אליו מיד.

לוקחת אותו אל ביתי וממקמת במרפסת, שם קמה ועמדה באותה תקופה הסוכה, מעסיקה את שנינו כך במשך היום, ואז בלילה נאלצת (ואני מדגישה - נאלצת, כי לא פעם תהליכים אלה נגמרו בדמעות קורעות לב) להחזירו אל החוץ.

לא עבר זמן רב, ותחת השפעת הלך רוח החג וחיוביות יוצאת דופן, הסכים אבי להשאיר את החתול.

כבר יומיים אחרי הצטערו על מעשה זה כל בני המשפחה, כשהבטנו בזעזוע זה על ידיו של זה.

"איזה מגניב!!! יהיו לי צלקות לכל החיים!!!"

אהמ. כן.

כך חיים אנו יחדיו כבר שנים רבות ומרובות (ארבע?) באושר ועושר (עושר ספקני משהו, במיוחד לאור התגליות הבאות בנושא - חתולים אוכלים אוכל חתולים, וצריכים חול חתולים וצעצועי חתולים. ומשתלטים לך על הבית!!!).

וקוראים לו תוליס, והוא אוהב אותי מאוד.