שיבולת שועל

אני חולמת להחליק על הקרח בצורה מקצועית.

זה קוסם לי אפילו יותר מהתחום שלי. האהוב שלי.

כשאני מחליקה בסיבובים, בלי כל תכלית או סיבה, אני מאבדת תחושת זמן ופשוט כייף לי, גם אם רק לרגע.

נכון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל הדשא הזה נראה לי ירוק סתם כך.

אפילו בלי להשוות לדשא המצהיב שלי. שהפך כבר מזמן לסתם פיסת אדמה חומה ורקובה.

אולי אם אני אלך להחליק ואתמיד, זה יירקב כמו כל דבר שאני עושה הרבה זמן.

אבל יש לי תחושה שלא. אולי כי אף פעם לא ייצא לי להתמיד בדבר כזה.

מילא, מותר לאדם לחלום.

בימים האחרונים אני כל-כך עייפה כל הזמן, ואני פשוט לא מצליחה להשלים שעות שינה כמו שצריך. במקום ללכת לישון מוקדם אני סתם מורחת את הזמן, וקמה מוקדם בשביל להתארגן קצת לחיים ולעשות דברים ששכחתי אתמול.

אם יש משהו שאני רוצה לשנות בעצמי זו הדחייה המתמדת הזו, של כל דבר שצריך להיעשות.

בזבוז זמן מוחלט. הכלום הזה, תמיד תמיד כלום.

אוף איתי.

אני פשוט עייפה! ועצלה כמו מחצלה.

לילה טוב לכם, יקירי האומה.

אני אוהבת לשחות ב-6 בבוקר, זה מקום המפלט שלי.

אני יכולה להסתתר מתחת למים ואף-אחד לא ייראה ואף-אחד לא יידע.

וטוב לי שם, אחרת לא הייתי נשארת.

הריח של הכלור שנשאר לי בשיער, וההרגשה הזו של שליטה מוחלטת, זה עושה משהו.

וזה נשאר איתי לכל היום, ופתאום יש לי מצב רוח טוב ולא אכפת לי בכלל מה קורה סביבי.

דברים מתחילים להסתדר בדיוק איך שאני מבקשת, וכמה קלישאתי שזה לא יהיה, משאלות לבי מתגשמות.

לאט לאט, כמובן, ולא כולן, ולא בכלל. אבל כן.

אני שמחה, לא שמחה של הרגע הזה, אלא פשוט אושר של בפנים.

וטוב לי

זה כל-כך מתוק שבא לי להקיא.

נו באמת!

החיים הרבה יותר קשים מאיך שאני מתארת אותם.

מתוך תקווה קלושה לראות משהו חדש כשאני מגיעה.

אין כאן שום דבר חדש, לצערי, לצערכם, לצערנו.

הצורך בלהחזיק בלוג קיים כבר עלה מזמן על הצורך לכתוב בשביל לכתוב.

אין לי מה לכתוב, על מה ולמה.

ושלא תגידו שאני מחזיקה את המשתמש בשביל לקרוא אצל אחרים ולהגיב בהתלהבות, כי גם את זה אני כבר מזמן לא עושה.

אני פשוט נכנסת לישרא כל יום כדי לסמן לעצמי וי, להגיד "היי-ביי".

ועכשיו אני בסה"כ מנסה למצוא תירוצים.

אין לי באמת סיבה לשטויות האלה.

שטויות שוטות משוטטות.

חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני ממש רוצה ללכת לנקות חופים.

זה יכול להיות כ"כ נחמד.

מי איתי?

אני חושבת שאתם פחדנים, וטיפשים.

בעיקר טיפשים.

אתם לא מסוגלים להודות באמת.

מעדיפים להסתתר מאחורי מסך של שקרים וחיוכים מזויפים.

נו מה, הגיוני.

אם אני נראה נחמד, אולי אני כבר לא צריך להיות נחמד באמת.

אני שונאת אתכם.

בחיי.

באמת ובתמים, שנאה טהורה.

לא אהסס לומר אפילו תיעוב.

כל אחד לעצמו, בטוח שהוא הכי הכי.

ושדרכו, תהיה אשר תהיה, היא-היא הנכונה.

אז צר לי לבשר לכם, ידידיי חסרי המוח.

דרככם שגויה, ולו רק כי נבראתם בצלם עכברוש.

נמאס לי מכם, נמאס.

לכו לכל הרוחות, השדים והמכשפות חסרות הראש.

כבר לא אכפת לי.

יודעים מה?

אתם טועים.

הנה, אמרתי את זה.

וכעת, מותו.

הלוואי שיהיה שלום, ביני לבין עצמי.

בואו נעשה סקר קטן.

מי שונא צרפתים? איטלקים? סינים?

אוו, מי שונא את קוריאה?

ואת נשיא ארה"ב לשעבר? הבמה שלכם.

לפני 25+- שנה, אמרו הצדקנים על גזענות בארץ ישראל:

"מה אנחנו, כושים באמריקה?!" (מצולם אגב, מתוך נאום בחירות של אחת המפלגות דאז).

כולנו גזענים. כולכם.

רק להסוות את זה תחת התייפייפויות הופך אתכם לגרועים אפילו יותר.

ומי שעונה לתיאור יודע זאת טוב מאוד בעצמו. או שאני אפרט?

פסח שמח! היום נברא העולם.

אזהרה: הקטע עלול להיות עמוק, מומלץ ללמוד לשחות לפני הקריאה.

הטביעה אינה על אחריותי!

"מהה מהה מהה" אמרה הכבשה, בעודה רוקדת עם מטאטא על חוף פלמחים.

"מי ייתן לי עוף כדי שאוכל לפרוש כנפיים,

מי ייתן לי דלי וכף למען ארמוני נִבנֵה.

מי ייתן משקף ודג עימו אצוף על פני המים,

וגמל ככלות הכל עליו ארכב לעבר השקיעה."

אל תקחו לריאות, זה עושה בצקות.

שלא תחנקו כאן, אין מציל ואין עזרה ראשונה.

לפעמים יש ימים מגעילים כאלה, שאני רוצה פשוט ללכת לישון ולא לקום.

לא כי "החיים שלי כל-כך קשים ובאלי למות ניניני", אלא כי באמת ובתמים אין לי כוח.

אני עייפה, עייפה, עייפה.

אני רוצה רק להתחפר בתוך השמיכה ולא לדאוג כל-כך לגבי מה שיקרה או לא יקרה עוד שעה, עוד יום, עוד שנה.

כמה אני מתפללת שבאמת לא יהיה לי אכפת מה חושבים ומה צריך ומה 'אמור להיות'.

אני מקנאה לפעמים באנשים טיפשים, אין שכל-אין דאגות.

אני לא מחפשת לעצמי תסביכים בחיים, זה הם מחפשים אותי. בחיי.

מחשבות ארורות שלא היו אמורות להופיע בכלל. לא עכשיו בכל אופן.

אני עוד צעירה, כל החיים לפניי! נו באמת.

אני מסתכלת על תוליסון הקטן. שוכב כל היום על הספה כמו בייגלה קטן ואפור.

לא דואג, לא מתכנן. רק ישן, אוכל, משחק.

הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה.

הוא מקבל הכל על מגש זהב, כולל 50 ארוחות אכול-כפי-יכולתך ביום (ואגב, הוא אפילו לא משמין!).

כמה הייתי רוצה רק לישון כל היום. לעשות כלום. כלום אחד גדול ושמן ומגניב.

לילה טוב לכם (כן, אני באמת הולכת לישון שנת צהריים).

חלפ"ז!