שיבולת שועל

אני לא נוטה בדר"כ לרגשנות יתר, ואני לא חסידה גדולה של התרמה לעמותות (אף-על-פי שחשוב מאוד לממן את הרכב החדש של מנהל העמותה והבונוסים של העובדים), אבל זה באמת היה מקסים.

לא שולחת להם תרומות, אם אני רוצה לתרום אני עושה זאת באופן אישי.

נקודה למחשבה:

"אני חרשת בשתי האזניים."

- מה את אוהבת לעשות?

"לשמוע מוזיקה וללכת להופעות."

כל אדם שחי בחור באמצע שומקום, בטח חשב על זה לפחות פעם בחיים.

אין לנו קניון.

ואף-אחד לא מזהה את השם כששואלים מאין.

במקום הבילוי היחידי בעיר תתקל תמיד במישהו שאתה מכיר.

יש תיכון אחד, במקרה הטוב אחד שהתפצל.

האנשים כך וכך, החנויות דלות והרצפה, אין מה לעשות, קצת עקומה.

אך מעולם לא הרגשתי כזה אושר וגאווה לגור בחור.

הרשו לי לגחך עליכם, ילדי העיר הגדולה.

מחר תאלצו ללכת ללמוד, כי מי אם לא אתם.

ואתם, חבריי לספסל הלימודים, הפסיקו להתלונן על כך שהורסים לכם את החיים.

מי כמוכם יודע שלא תפסידו דבר ביום אחד של שביתה, מלבד, איך לומר בעדינות... מריחה אינסופית של חומר קליל ואווילי. אפשר לחשוב כמה לומדים בבתי-הספר!

שום תקציב לא יעשה אתכם חכמים יותר, כל שינוי מתחיל מבפנים, על אחת כמה וכמה שינוי כזה דרסטי (שללא ספק צריך להיעשות).

להגנתי יאמר שאני לא תומכת בסיבות השביתה, או בעצם, הן אינן נוגעות לי בכלל ובפרט.

אך אני מאחלת לנו (ולעצמי בעיקר) עוד הרבה ימים מאושרים כאלה.

בבית!

לילה טוב.

אני חושבת שאתם פחדנים, וטיפשים.

בעיקר טיפשים.

אתם לא מסוגלים להודות באמת.

מעדיפים להסתתר מאחורי מסך של שקרים וחיוכים מזויפים.

נו מה, הגיוני.

אם אני נראה נחמד, אולי אני כבר לא צריך להיות נחמד באמת.

אני שונאת אתכם.

בחיי.

באמת ובתמים, שנאה טהורה.

לא אהסס לומר אפילו תיעוב.

כל אחד לעצמו, בטוח שהוא הכי הכי.

ושדרכו, תהיה אשר תהיה, היא-היא הנכונה.

אז צר לי לבשר לכם, ידידיי חסרי המוח.

דרככם שגויה, ולו רק כי נבראתם בצלם עכברוש.

נמאס לי מכם, נמאס.

לכו לכל הרוחות, השדים והמכשפות חסרות הראש.

כבר לא אכפת לי.

יודעים מה?

אתם טועים.

הנה, אמרתי את זה.

וכעת, מותו.

הלוואי שיהיה שלום, ביני לבין עצמי.

בואו נעשה סקר קטן.

מי שונא צרפתים? איטלקים? סינים?

אוו, מי שונא את קוריאה?

ואת נשיא ארה"ב לשעבר? הבמה שלכם.

לפני 25+- שנה, אמרו הצדקנים על גזענות בארץ ישראל:

"מה אנחנו, כושים באמריקה?!" (מצולם אגב, מתוך נאום בחירות של אחת המפלגות דאז).

כולנו גזענים. כולכם.

רק להסוות את זה תחת התייפייפויות הופך אתכם לגרועים אפילו יותר.

ומי שעונה לתיאור יודע זאת טוב מאוד בעצמו. או שאני אפרט?

פסח שמח! היום נברא העולם.

אזהרה: הקטע עלול להיות עמוק, מומלץ ללמוד לשחות לפני הקריאה.

הטביעה אינה על אחריותי!

"מהה מהה מהה" אמרה הכבשה, בעודה רוקדת עם מטאטא על חוף פלמחים.

"מי ייתן לי עוף כדי שאוכל לפרוש כנפיים,

מי ייתן לי דלי וכף למען ארמוני נִבנֵה.

מי ייתן משקף ודג עימו אצוף על פני המים,

וגמל ככלות הכל עליו ארכב לעבר השקיעה."

אל תקחו לריאות, זה עושה בצקות.

שלא תחנקו כאן, אין מציל ואין עזרה ראשונה.

אני מרגישה קצת נגד הזרם, ושמה שאני עומדת לכתוב יעורר סערה ועליהום לא נורמלי. אבל עדיין, אני חייבת לכתוב את זה כדי להשאיר לפחות פינה אחת שפויה במקום הזה.

אני בהחלט משתתפת בצערם של מכריו של גלעד שליט, אני מצטערת שקרה מה שקרה ואני מרחמת עליו מאוד.

אבל, כך אני מרחמת גם על כל מאות ואלפי החיילים שנהרגו במלחמות ישראל (ז"ל).

אני לחלוטין יכולה להבין את הפעילות של משפחתו ואת הלחץ שהם מפעילים על הממשלה ועל העם כדי להעלות את העניין לסדר היום, ואין ספק שבמקומם הייתי עושה בדיוק אותו דבר.

אבל מדינה שלמה לא צריכה להקריב את עצמה למען חייל אחד. אני מאוד מצטערת!

הממשלה צריכה לדעת מתי להגיד לא, זה בלתי אפשרי. אי אפשר לתת הכל בשביל להחזיר את גלעד.

אי אפשר להחזיר את כולם. וכך גם לא יחזרו חללי מערכות ישראל.

כל החיילים שנהרגו אפילו לפני חודשים ספורים, ממש נשכחו והודחקו לשוליים.

אבל הנושא הזה הפך לאייטם פופולארי משהו.

כולם פתאום יפי נפש טהורים שחושבים שהם יכולים לשחק במדינה הזאת כמו בבובה. שאם ככה הם חושבים אז ככה צריך, ואין שום דבר מחוץ לבועה הוורודה שלהם.

בואו נודה במציאות. הטרוריסטים, המרצחים שידיהם מגואלות בדם של יהודים חפים מפשע, לא הפכו בזמן המאסר בישראל לשוחרי שלום (למרות שעם "מאסר" כמו בישראל אני לא בטוחה שהם רוצים בכלל לעזוב). אם הם ישחוררו הם יחזרו ללא כל שמץ של ספק לעשות מה שהם יודעים לעשות הכי טוב (ושלא תטעו, הכוונה כאן היא ברורה לחלוטין. כן, פיגועים, חטיפות וכו'). במקום להקריב עכשיו חייל אחד כדי להציל בסופו של דבר הרבה אחרים, המדינה תשחרר אסירים, כל ה*** יימח שמם יצהלו וישמחו ויבינו שאיתנו זה עובד מעולה. חוטפים ישראלים = מקבלים כל מה שרוצים. לא קשה להבין שזה יוביל לעוד חטיפות, עוד הרוגים, עוד אנשים שיסבלו בסופו של דבר.

ואתם יודעים מה? זה לא פייר כלפי כל אותם אלה שיפגעו מהעניין. כי אם גלעד באמת יחזור הביתה, הוא אולי יוצל אבל רבים אחרים וטובים לא פחות ישלמו את המחיר.

עכשיו כולם ייצאו עליי ויגידו לי פויה ונונונו, שאם זה היה קורה לי הייתי רוצה שיעשו הכל וכו'. נכון, אבל זה לא קרה לי, בדיוק בגלל זה הממשלה היא זו שצריכה להסתכל מהצד ומנקודת מבט הגיונית ולא טבולה באמוציות מסנוורות, ולהחליט מה שהכי טוב למדינה (צר לי לבשר שיש עוד אנשים במדינה הזו מלבדו).

ותגידו שכל חייל שיוצא לקרב רוצה להיות בטוח שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותו, אבל הוא יוצא עם לקיחת סיכון מודעת וסיכוי שלא יחזור.

גם לגבי זה יש לי מה לומר, אבל עובדה כרגע שזה מה שקורה, עם כל העצב שבדבר.

סליחה על ניסוחים מסורבלים, אני פשוט קצת מתה כרגע. מקווה שתסלחו לי (ולא תסקלו אותי באבנים ובלטות). 

יש מין לחץ כזה שעומד באוויר.

קצת לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הנה והנה.

מן ציפייה אינסופית למשהו, לא כדי שיבוא אלא כדי שכבר יילך.

אין לי טעם לעצור את הזמן ולדחוק את הקץ, אז אני מנסה להריץ את הכל כמה שיותר מהר כדי שזה כבר ייגמר.

ותמיד אותה תחושה של פספוס, שהכל עבר מהר מדי ואיכשהו לא הספקתי להנות מזה בכלל.

אם היה לי ממה להנות לא הייתי מהססת, אבל אני כזאת הורסת שמחות מגעילה שלא יודעת לכייף, מהאנשים האלה שמעדיפים לשבת בצד ולנמנם כי הם פשוט לא נהנים מהכייף הזה.

אין לי כוח לסגידות מיותרות והערצה היסטרית, כי בשביל מה צריך את זה בכלל?

וכששואלים אותי איזו מוסיקה אני אוהבת, אני עונה "מה שנשמע טוב", כי אין לי כוח להרחיב ולהכליל.

לא תאמינו איך אדם שעושה בחיים שלו כל-כך הרבה יכול להיות עצלן כל-כך, ואני עצלנית.

אני עושה רק מה שאני צריכה, ואם להתעלם מזה שאני צריכה לעשות המון, אז בחיים לא רציתי לעשות משהו בשום תחום אם אין לו מטרה נראית לעין.

והנה, במקום לשבת על האחוריים ולהכין שיעורים וללמוד כמו שאני יודעת שצריך, אני דוחה ודוחה ובמקום זה כותבת כאן שטויות לא נורמאליות! הבושה אוכלת אותי, אגב.

היו שלום,

חיבוקים, נישוקים, פוצימוצי בלהבלה.