שיבולת שועל

זה היה טיפשי, וחסר טעם.

זו הייתה פעולה נסגנית, וותרנית, חלשה.

זה היה מחריד ואכזרי, וזה היה מכוער.

אבל יותר מהכל, זה היה מעשה חסר אחריות לחלוטין.

כנראה שכן צריך לשים גיל מקסימלי לפוליטיקה, בדיוק כמו שלא ישימו ילדים בני 15 להיות ראשי ממשלה.

האדם שקיבל את ההחלטה הזו, עם כל הכבוד שאני רוכשת אליו, היה כבר מבוגר דיו כדי להיות מעורפל במחשבותיו.

הוא נתן להם את כל רצועת עזה במתנה. אפילו בלי להשאיר שטח ביניים. להשאיר ישובים במרחק של כמה קילומטרים בלבד, מאותם אנשים שחפצים להורגם.

הקם להרגך, הבא לו רובה. לא ככה?

הייתי רוצה להאמין שלא. אבל במדינת ישראל היקרה שלנו זה כנראה נכון.

אנחנו חימשנו אותם, אנחנו משלמים להם על זה שהם מתרבים בשטח מדינת ישראל, על זה שהם עושים הפגנות נגד המדינה, ובין היתר גם על פיגועי הטרור שהם עושים מפעם לפעם.

קצת גלשתי מהנושא.

כולם עכשיו חכמים גדולים, מודים שההתנתקות הייתה טעות. "אף אחד לא חשב", משעשע.

אתם לא חשבתם, יקרים. אתם. כל אותם אנשים מטומטמים, ותסלחו לי על השפה, ששולטים במדינה הזאת כאילו הייתה משחק מונופול. זה לא משחק! אלה החיים, חיים של אלפי אנשים שסובלים בגללכם!

"מי חשב שהטילים יגיעו עד אשדוד?!" מי חשב? מחשבות זה כנראה לא הצד החזק שלכם.

שונאי המדינה שלנו, שלא אזכיר את שמם, הצהירו פומבית פעם אחר פעם שהם ימשיכו במסע החימוש, ימשיכו לירות טילים, לא רוצים איתנו שלום, ובאופן כללי היו מעדיפים להשליך את ישראל לים התיכון.

אבל, סליחה, "אף אחד לא חשב". למה לחשוד בזה בכלל?

אני סוגדת לאותם אנשי הציונות הדתית, שליחיה של המדינה שלנו.

אינני דתיה, ואינני מאמינה באל באופן כללי, אבל אני מאמינה בהם.

אני אוהבת את המדינה שלי, למרות שלא חסר כאן מה לתקן.

ואנשים כאלה, כן ירבו כמותם.

האנשים שבאמת עושים משהו במדינה הזאת. שמקימים אותה, בונים אותה במו ידיהם.

האנשים שמשרתים בצבא הזה, מגנים על המדינה. שומרים עלינו.

ועושים את זה באהבה, ולא מוותרים, ומוכנים לספוג טילים ואפילו גירוש.

והם ממשיכים לאהוב את המדינה ולהגן עליה.

ואני לא מבינה אותם, כי זה מדהים.

ואני סוגדת להם. ואולי גם אתם, כן כן, אתם, צריכים להתעורר. ולשתף פעולה.

כי את המדינה שלנו אף אחד לא צריך מלבדנו.

ואם במילא תטוסו לגור לכם בפריז או בלונדון, אז באמת אין סיבה שלא תצביעו למפלגת יפי נפש, כי את המהלומות שיבואו אחר-כך אתם לא תספגו.

ועוד מה, שאין הגנה חזקה יותר, מההתקפה.

(מי שלא חשקה נפשו לדעת מהי מיגרנה, יוכל לדלג על הקטע הנ"ל ולהמשיך לקרוא אחרי קו ההפרדה. יום נעים!)

מיגרנה (בעברית תקנית: "צדעת" או "צלחה"), היא צורה נפוצה של כאב ראש, בדרך כלל אינטנסיבית מאוד ומגבילה את הפעילות, לפעמים אפילו עד השבתה מוחלטת.

זוהי מחלה נוירולוגית שקשורה לכלי הדם באזור המוח. הכאב נגרם כתוצאה של כיווץ או התרחבות של עורקים בבסיס בגולגולת, כך שהכאבים מופיעים במקביל להתכווצות כלי הדם, אך לא ידוע מה גורם להתכווצויות אלו. המיגרנה שכיחה אצל ילדים וצעירים ולרוב נעלמת אחרי גיל 50 (טוב לדעת! עוד כמה, 35 שנה? שטויות, אני אחכה). בדרך כלל, היא תורשתית.

היא מאופיינת בהתקפי כאב חד, הפוגעים בדרך כלל רק בחצי אחד של הגולגולת. המיגרנה מלווה לעתים קרובות בבחילות, הקאות, רגישות גבוהה לאור ולרעש, לעתים גם תופעות ויזואליות כמו אאורה ודוגמאות של אורות וצללים ולעתים נדירות אף חולשה בחצי הגוף. משך ההתקפה נע בין שעתיים ועד לכדי שלושה ימים במקרים קיצוניים. מס' גורמים ידועים הגורמים להתקפי מיגרנה: ריחות מסוימים, אורות חזקים, רעש קיצוני, מתח, מחזור ואף אכילת מאכלי גבינה צהובה או שוקולד.

ארגון הבריאות העולמי הגדירה את המגרנה כ"מצב תחלואה כרוני". על פי הערכה המיגרנה פוגעת בכ-18% מהנשים ובכ-6% מהגברים.

מקור המילה "מיגרנה" הינו צרפתי ונגזר מהמילה "hemicrania" ביוונית, שפירושה "חצי ראש".

מיגרנה טיפוסית הינה כאב חזק עד בינוני בצד אחד של הראש המגיע בפעימות. לעתים הכאב מוגבר עקב פעילות גופנית.

סוגי מיגרנה

תעוקתי: מתבטא בתחושת לחץ ועמימות האופפת את כל הראש, או בצורת חגורה סביב הראש, או משקולת. כאב מציק שאינו גורם להקאה ולרגישות לאור ורעש. עלול להימשך חצי שעה עד מספר שעות ויכול להתחולל גם כמה ימים בשבוע. עלול להתפתח מסיבות רבות הכוללות שינויים במשקל הגוף, מחלות רבות וכן מתח שרירי או נפשי.

כרוני יומי: כאב תעוקתי כרוני יום יומי. עלול להתפתח על רקע דיכאון וגם על רקע שימוש יתר בתרופות נגד כאב ראש.

מיגרנה ושבץ

ישנם מחקרים שדווחו על קשר מסוים בין מיגרנות לבין הסיכוי ללקות בשבץ מוחי בהמשך החיים. ניתוח מקיף של מספר מחקרים כאלה ב-British Medical Journal מ-2005 אישש מסקנות אלו. הקשר היה עוד יותר מובהק אצל צעירות הסובלות ממיגרנה עם אאורה. מכניזם הקישור אינו ברור אך ייתכן ומדובר בשינויים כרוניים בכלי הדם בראש הקשורים בעקיפין לשתי התופעות.

כפרה על וויקיפדיה, שתמיד שם כשאני צריכה לבדוק ממה אני עומדת למות קודם.

אז, כמו שהבנתם, אני מרגישה פשוט מעולה.

המוח שלי מתפצפץ כמו גבינה מותכת.

היה לי היום מבחן במדעים, וישבתי במקום כ"כ אסטרטגי, שבכל רגע בו המורה הסתובבה, אלפי ילדים התחילו ללחוש לי "תהפכי את הדף", "מה כתבת ב-4?", "מה זה הומוזיגוט???" וכו'.

בהתחשב בזה שנשארו עוד 20 דקות למבחן, ועדיין לא מילאתי חצי (כי נאלצתי להפוך את הדף בערך, מיליון פעם), נכנסתי ללחץ היסטרי.

אם להוסיף את זה לראש המתפצפץ שלי, הייתי -ככה- קרובה לצעוק עליהם שיפסיקו להעתיק.

אבל במקום זה, צינור הדמעות שלי בגד והתחלתי לבכות בהיסטריה קלה (קלה, באמת).

המורה נתנה לי לברוח החוצה ולבכות בשירותים כמו ילדה טובה.

בקיצור, לא יודעת מה יהיה על המבחן, אבל לפחות יש לי לזה תירוץ טוב (לזה, ולכל שאר חיי האומללים).

נו, אז תרחמו עליי, ואחלו לי הצלחה בשארית ימיי.

פית-פיתון.

ישראל מכריזה על הפסקת אש.

סליחה, הרשו לי לגחך.

אז היום כל תושבי קו העימות היו אמורים לשבת בבית, אבל אנחנו כנראה שקופים.

נשלחו לבתי-הספר למרות המצב הרגיש (ומ-2 בלילה, מבחינתי רגיש אפילו יותר).

בגלל שעירנו מוגנת בצורה פשוט מעוררת גאווה בלתי רגילה!

בימי המלחמה הראשונים - אזעקה? שטויות! רדו מתחת לשולחן, שימו ידיים על הראש, תתפללו, יהיה בסדר!

ועכשיו - בואו נשים כמה תלמידים בקומה העליונה של בניין זכוכית בלי חדרי ביטחון, ונראה מה קורה!

אז שוב, הרשו לי לגחך.

אני אמורה להרגיש בטוחה? בוודאי. הרי הידיים שלי על הראש, אני עטופה בשלושה קירות זכוכית, שולחן, ופד"ח בכמויות מרנינות.

המצב הבטחוני מעורר בי השראה, אבל הזמן קצר והפועלים עצלים.

וחתול יושב לי על הברכיים... נו באמת! אי אפשר לעבוד ככה.

שבת שלום!

לא הייתה אזעקה כבר לפחות שלושה ימים, כולם חוזרים לאט-לאט ללמוד, אף אחד לא חושב על זה אפילו.

חמישה לאחת.

המוני ילדים נוהרים הביתה אחרי הלימודים.

העיר שוקקת וכמעט שאין זכר למה שהיה לפני שבוע "מלחמה".

אזעקה.

אזעקה אזעקה אזעקה אזעקה אזעקה.

הלב עוצר לרגע. הנשימה נעתקת. הרגליים קופאות.

מה לעשות? לאן לברוח? איפה להתחבא?

ההיסטריה בעיצומה.

מנסה לחבר את המחשבות, לעשות משהו. לרוץ?

חדר מדרגות קטן, ועוד עם חלונות.

עומדים צפוף, נושמים עמוק.  מקשיבים.

ואז, נפילה.

האזעקה כבר נגמרה. עדיין עומדים, מחכים כמה דקות.

ועוד נפילה.

ושומעים את זה כ"כ חזק, וכ"כ קרוב.

שטחים פתוחים.

נשק סטטיסטי. זה עניין של מזל.

100 פעמים ייפול בחוץ, ומספיקה רק פעם אחת בפנים.

אני מפחדת, אחוזת אימה.

תמונות זוועה רצות לי בראש. מחשבות זדוניות שמאיימות לחסל אותי מבפנים.

אני מפחדת, ולא אכפת לי שאנשים חושבים שזה מצחיק, וש"אף פעם לא נפל בתוך העיר", ואין מה לפחד.

כי יש מה לפחד.

אני לא צריכה שייפול מיליון פעמים בתוך העיר, בשביל שבדיוק בפעם הזאת, עכשיו-עכשיו, זה ייפול עליי.

ואולי יאמרו שאני סתם פרנואידית, ואף אחד לא מחפש לזרוק טיל בדיוק על הבית שלי.

ואולי אני באמת פרנואידית, אבל זה הכל עניין של סיכויים.

ואני חשופה לזה בדיוק כמו כל אחד אחר.

אבל בתוך תוכי, אני חשופה לזה יותר מכולם.

ובנימה אופטימית זו:

"אמא שלי מכינה קיפודים, זה טעים!"

"מה את סתומה?! זה לא כשר!!!"

(מה את סתומה? זה קיפוד!)

תחת רקטות, תחת מטח,

בואו נברח, בואו נברח.

כמה רחוק ככה מוצלח,

בואו נברח, בואו נברח.

בורחים מהקסאמים, בורחים מהמציאות,

יהיה לנו סבמבה,

ומיץ בטעם תות!

*סוף*

[אגב, ככה לגמרי המצב הנפשי שלי]

בחמש הדקות הראשונות של ההתעוררות, המוח נמצא בריפיון המקסימלי אליו הוא מגיע ביום.
המחשבות נוזלות ומחליקות החוצה.
 
אסוציאציות עולות מבלי מאמץ, ולפני שמספיקים לעשות את הצנזורה המוחית.
מה שיוצא - יוצא.
בלי לקרוא את זה אחר-כך פעם אחר פעם ולחפש שגיאות, ניסוחים מסורבלים או סתם מילים שנראות פתאום לא כ"כ קשורות.
אני כותבת עכשיו, שורה אחר שורה, מוחקת מילה, משנה, מתקנת.
וקוראת את זה שוב, וזה לא נשמע טוב.
אני ממשיכה, ומוחקת, ומתחילה מהתחלה.
 
וזה לא עוזר.
זה עדיין לא נשמע טוב. לא נשמע בכלל.
 

אולי כי אני פשוט לא יודעת לכתוב.
זה לא זורם מספיק.
עובדה, עובדה שאף אחד לא קורא.
 
וחבל! אני שחקן נפלא-נפלא, אם תתנו לי צ'אנס אני אוכיח לכם את זה!