שיבולת שועל

יש מין לחץ כזה שעומד באוויר.

קצת לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הנה והנה.

מן ציפייה אינסופית למשהו, לא כדי שיבוא אלא כדי שכבר יילך.

אין לי טעם לעצור את הזמן ולדחוק את הקץ, אז אני מנסה להריץ את הכל כמה שיותר מהר כדי שזה כבר ייגמר.

ותמיד אותה תחושה של פספוס, שהכל עבר מהר מדי ואיכשהו לא הספקתי להנות מזה בכלל.

אם היה לי ממה להנות לא הייתי מהססת, אבל אני כזאת הורסת שמחות מגעילה שלא יודעת לכייף, מהאנשים האלה שמעדיפים לשבת בצד ולנמנם כי הם פשוט לא נהנים מהכייף הזה.

אין לי כוח לסגידות מיותרות והערצה היסטרית, כי בשביל מה צריך את זה בכלל?

וכששואלים אותי איזו מוסיקה אני אוהבת, אני עונה "מה שנשמע טוב", כי אין לי כוח להרחיב ולהכליל.

לא תאמינו איך אדם שעושה בחיים שלו כל-כך הרבה יכול להיות עצלן כל-כך, ואני עצלנית.

אני עושה רק מה שאני צריכה, ואם להתעלם מזה שאני צריכה לעשות המון, אז בחיים לא רציתי לעשות משהו בשום תחום אם אין לו מטרה נראית לעין.

והנה, במקום לשבת על האחוריים ולהכין שיעורים וללמוד כמו שאני יודעת שצריך, אני דוחה ודוחה ובמקום זה כותבת כאן שטויות לא נורמאליות! הבושה אוכלת אותי, אגב.

היו שלום,

חיבוקים, נישוקים, פוצימוצי בלהבלה.

כי זה נורא ברור וצפוי מראש והגיוני להפליא שאין מה לדבר על זה אפילו, והאמת היא שאני גם לא זוכרת שיחות כאלה. הכל כאילו חדר למוחי באופן מסתורי למדי. אבל היי, זה עובד!

אני ממלאת את תפקידי בחירוף נפש, אני לומדת לגבות ומהווה דוגמא ומופת לכל שאר נתיני הפלנטה שלי.

הוריי בטוחים שאני נצר למשפחת גאונים, לכן טענות כמו "הוי, אנוכי מטומטמתוש" לא מתקבלות בברכה.

ושלא תזלזלו חלילה, אני בהחלט יופי של נצר למשפחת גאונים, אם כי זה לא עוזר לי יותר מדי.

מוחי היקר, הנשפך לו מעל ומעבר לכל עבר ומציף את ספריו הנסגדים והנערצים ביותר של בני גורן השולט לגמרי, שכוללים, תתפלאו, דברים שאלוהים יודע מתי הייתי אמורה ללמוד לפי סדר כרונולוגי, בא לו לידי ביטוי בדרכים רבות ומרובות.

אז אמרתי שאני לומדת הרבה. הלאה, נקסט.

אה, כן! איך שכחתי, שחייה צורנית. כאילו, דהאהא.

זה ספורט כל-כך רוסי, שאין לי אפילו מה להוסיף.

תגגלו את זה, כי זה מגניב.

אני לא נמצאת יותר מדי בבית, למרות שגם אם הייתי נמצאת לא באמת הייתי עושה משהו.

הוריי היקרים (שליט"א) דוחפים אותי (בלשון המעטה) לכל חוג אפשרי שיכול לממש את המוח הפוטנציאלי שלי.

מגיל 3 (והלאה, כמובן), אני רוקדת בלט, מנגנת במשהוים, קוראת וכותבת ברוסית, לומדת אנגלית, לומדת מתמטיקה, לומדת פיזיקה גרעינית (טוב נו, לא), שוחה, טובעת, וכו' וכו'.

בקיצור, יש בידיי רזומה מרשים למדי של, איך לומר את זה בצורה מכובדת... חוגים.

חוץ מזה הכל אצלי בסדר, יש לי שוויון זכויות מוחלט (כי כבר סיכמנו ש 5=1), יש לי חופש בחירה ב-ה-כ-ל וחיי פשוט מאושרים בצורה מלבלבת.

סתם נו, זה הרי יועיל לי בעתיד כשאני אכרע ללדת בזווית של 180 מעלות, לא?

יש בשמות משהו שמייחד אנשים.

כל אחד מזוהה על-פי שמו, ואם פתאום יקראו לי בשם מקסים ונהדר אך אינו מזוהה עמי, אני לעולם לא אנחש לענות.

קשה לי להבין אנשים שמשנים את שמם, סתם כך באמצע הדרך.

יש לי חברה אחת כזו, ששינתה את שמה מטעמי מוצא, ועד היום כשאני קוראת לה בשמה החדש היא לא עונה אליו מייד.

כי אדם שחי עם שם מסויים כל חייו, נולד וגדל איתו (ואליו), רגיל אל השם.

כך גם הסביבה.

אני מתייגת אנשים, אני מכירה ומזהה אנשים על-פי השם שלהם, ולא הגיוני לי לתאר אותם תחת כותרת שונה.

אבל מה הרעיון מאחורי השמות? אני לא בטוחה.

אמא קוראת לי פיתון. כי אני נחש? כי אני ארוכה כזאת? כי אני יודעת להפוך את עצמי לבייגלה? לעולם לא נדע.

אני לא אוהבת את כל הצבעים, אני לא חושבת שכולם שווים, אני לא אוהבת את כל האנשים בעולם ולא, אני לא הולכת לפזר באוויר ברביות מעופפות.

אבל מה אני באמת לא מוכנה לסבול?

אנשים שמדברים (הרבה) - אני מהאנשים שמסוגלים לשבת שעות בשקט ופשוט לבהות באוויר, ומרתיח אותי שאנשים פשוט לא מפסיקים לדבר. איתי, עם מי שלידי, עם עצמם, זה לא משנה! תנו לדממה לפרוח, בטטות.

סרטי אימה - אני לא אוהבת לפחד, פשוט לא. קשה לי למצוא את ההנאה שבלשבת חצי סרט מכונסת עם הראש מאחורי הברכיים ולשאול בלחישה אם הקטע המפחיד נגמר. חדשה לי בשבילך, טל יקירתי, הקטע המפחיד אף-פעם לא נגמר בסרטים כאלה!

בית-ספר - מצטערת לאכזב את כל ראשי מערכת החינוך למיניהם, אבל היחידה הלימודית הזאת לא עובדת כמו שצריך. אם אני צריכה לקום כל בוקר עם דמעות על זה ש, הנה, עוד יום חסר-כל-תכלית מתחיל לו, אז כנראה שמשהו כאן לא הצליח להם.

מרגיזה אותי הפנייה המתמדת לממוצע ומטה, תוך אפס התחשבות באנשים שאיכשהו זכו בתובנות מסויימות מהוריהם. אם תצאו מנקודת הנחה שכולם מטומטמים, אז היי, אולי זה עוד יקרה בסוף.

אנשים טיפשים - יש מה להרחיב?

כאב - אני לא מסוגלת לסבול כאב. אני לא אוהבת שכואב לי הראש, העיניים, עצמות הלחיים, האונות, הגשר, הצוואר, הגב, הרגליים, הידיים, הבטן או כל איבר אחר שתבחרו!

ולמרות כל אהבתי לכך, זה קורה כל-כך הרבה!

אין יום, אפילו יום אחד בו אני קמה בבוקר ויכולה לומר לעצמי "הו, אני מרגישה פשוט נהדר!".

אני בת-אדם אומללה.

אוטובוסים - היצור-על-גלגלים הזה שעושה לי בחילה, זה שנפגשים איתו בערך פעמיים בשנה כשנוסעים לטיולים של בי"ס. יותר מדי רעש, כך שאי-אפשר לישון, ומצד שני, מי ילך לישון כשחבורה של ברברים וברברביות מקיפה אותו מכל עבר.

מתמטיקה - בתור תלמידת בר-אילן חרשנית ומושבעת, קשה שלא לציין בפוסט מעורר שנאה שכזה כמה אני מתעבת את המתמטיקה הארורה. הגיאומטריה המקוללת, המעגלים המרובעים האלה, יימח שמם פויה פויה.

מדוע ולמה? כי לא אני כאדם שדעתו קצרה, ואשב ואלמד ואחרוש את השדה ויחרישון כל הפרות שארעה לי ותכבוש הכבשה את מכמשיה ויהי סבבה.

סתם, אני לא באמת שונאת מתמטיקה. זה חשוב אז לכונה ותלמדונה שמא תכשלונה.

יש לי כבר רעיון נהדר לפוסט הבא, כך שלא תיפטרו ממני להרבה זמן.

שבת שלום ומבורכוש.

להיט!

אני מצטערת שרצחתי אותך.

אני אשמה, אני יודעת.

את היית מלאך קטן עם זנב ופרווה.

היית כל-כך קטנה. עוד לא בת שנה.

ואז הלכת ממני.

עזבת את העולם הארור הזה, והלכת למקום טוב יותר. אני בטוחה.

אם הייתי מבינה אז את הסכנות שבהם אני מעמידה אותך, אולי לא הייתי עושה את כל זה.

עם יופייך הכובש וההתנהגות המושלמת, מישהו טוב יותר היה צריך לטפל בך.

אני מתחרטת על היום הזה, ואני אתחרט עליו כל חיי.

את נעלמת, ואפילו לא שמנו לב.

לא חשבנו ללכת לחפש, לא האמנו שמשהו כזה בכלל יכול לקרות. בטח לא לך.

את היית חתלתולה קסומה שלי.

מושא להערצה.

לו רק הייתי סוגרת את המרפסת באותו היום. דווקא אז.

לו הייתי נשארת בבית ובודקת איפה את.

לו ידעתי מה יקרה, הייתי עושה הכל כל-כך אחרת.

ולא היית צריכה לשלם על הטעויות שלי.

אם הרופאים שם היו קצת יותר זהירים.

אם הייתי יושבת לידך ובודקת את התרופות.

לא היו הורגים לי אותך.

אם הייתי דואגת לך טוב יותר.

היית עכשיו כאן. איתי.

והייתי אוהבת אותך כל-כך.

אני מצטערת, אליסקה קטנה שלי.

אני מצטערת שעשיתי לך את זה, ואני מקווה שאיפושהו שם למעלה, תוכלי לסלוח לי.

ועכשיו יכאב לי כל פעם שאני אכנס לכאן.

אני אסתכל עלייך, ויהיה לי רע.

זה מגיע לי. הייתי טיפשה, כל-כך טיפשה.

הדמעות לא מפסיקות לזלוג על המקלדת.

הכאב הזה, האשמה. זה תמיד יהיה בתוכי.

ואני אף-פעם לא אשכח אותך.

עכשיו את באמת מלאך קטן.

אנצור אותך בליבי לנצח.

אוהבת תמיד, אמא.

אף-פעם לא הבנתי למה אנשים שותים.

זה אפילו לא טעים! אם אתם באמת רוצים להגיע ככה לשמיים, לא עדיף להסתמם מאקמול?

אף-פעם לא יצרתי סביבי עניין.

תמיד הייתי הילדה השקטה, שיושבת בצד ואין לה מה לומר. כלומר, הילדה שאם היו מביאים לה כרית הייתה נרדמת גם על הריצפה, ופשוט אין לה טיפת כוח שמספיקה בשביל לפתוח את הפה ולדבר.

אף-פעם לא וויתרתי לעצמי.

כן, אני חייבת להצליח בהכל. אני פרפקציוניסטית, וזו תכונה נוראית לדעתי, שהייתי מעדיפה שלא תהיה בבעלותי.

אף-פעם לא נכשלתי באמת.

אין ספק ש-80 זה לגמרי נכשל, אבל עוד לא ייצא לי לחוות בעצמי את ה-54 הזה, מתחת לקו האדום, השחור והלבן (שיעטוף את פניי תוך רגע).

אף-פעם לא ניסיתי להתאבד.

לא אומר שלא חשבתי על זה, לפחות מתוך עניין תמים וטהור.

אבל לא, לא חתכתי וורידיי, לא לקחתי חופן תרופות רנדומאליות (למרות שלא חסר לי כאלה בבית), לא ניסיתי לקפוץ מעזריאלי (למרות שזה בהחלט מפתה) ואפילו לא נעמדתי באמצע הכביש בעיניים עצומות.

בקיצור, אני לא רוצה למות.

אף-פעם לא היה לי חבר נפש.

קשה לי למצוא אדם שאוכל לאהוב בלב שלם, ושבאמת ירגיש כך כלפיי.

אולי זו רק אני, אבל ישנה תמיד תחושה מרחפת שכל השיחות הן חד-צדדיות, אנשים לא מספרים לי דברים. אף-פעם אין לי תחושה של חברות הדדית.

אף-פעם לא הייתי פתוחה וחברותית.

אף-פעם לא הרגשתי נאהבת.

כן, אני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי, אבל משום מה זה אף-פעם לא מספיק.

אני רוצה לקבל חיבוק מדי פעם, סתם ככה, ולשמוע בקול של הצד השני שהוא באמת שמח לדבר איתי.

אף-פעם לא נתנו לי מכות.

עם אחי זה לא נחשב.

אני קטנה, תמימה ונחמדה מדי כדי לגרום למישהו להרביץ לי.

אף-פעם לא עשיתי ניתוח.

בתי חולים, מחטים, סכינים וזריקות הרדמה הם דברים שקשה לי להישאר אדישה כלפיהם. אינפוזיה היא בכלל פחד בשל עצמו.

בעזרת מישהו או משהו, שאני לא אצטרך את זה. לפחות לא בזמן הקרוב.

אף-פעם לא הצלחתי לעשות סלטה.

זה מלחיץ משהו פשוט לקפוץ לאחור ולהתגלגל באוויר אל הלא נודע.

אני מעדיפה לשמור על מגע ישיר עם הקרקע (או טוב יותר, מזרון).

אף-פעם לא אפיתי עוגה לבד.

אין לי כישרון לזה, למרות שבאכילת עוגות אני ממש מעולה.

אני גם יודעת למרוח שוקולד על לחם ולחתוך תפוח. איך זה בתור התחלה?

אף-פעם לא הרגשתי כל-כך שקרנית כמו עכשיו.

ואף-פעם לא לא חשפתי כך את האמת.