שיבולת שועל

לפעמים יש ימים מגעילים כאלה, שאני רוצה פשוט ללכת לישון ולא לקום.

לא כי "החיים שלי כל-כך קשים ובאלי למות ניניני", אלא כי באמת ובתמים אין לי כוח.

אני עייפה, עייפה, עייפה.

אני רוצה רק להתחפר בתוך השמיכה ולא לדאוג כל-כך לגבי מה שיקרה או לא יקרה עוד שעה, עוד יום, עוד שנה.

כמה אני מתפללת שבאמת לא יהיה לי אכפת מה חושבים ומה צריך ומה 'אמור להיות'.

אני מקנאה לפעמים באנשים טיפשים, אין שכל-אין דאגות.

אני לא מחפשת לעצמי תסביכים בחיים, זה הם מחפשים אותי. בחיי.

מחשבות ארורות שלא היו אמורות להופיע בכלל. לא עכשיו בכל אופן.

אני עוד צעירה, כל החיים לפניי! נו באמת.

אני מסתכלת על תוליסון הקטן. שוכב כל היום על הספה כמו בייגלה קטן ואפור.

לא דואג, לא מתכנן. רק ישן, אוכל, משחק.

הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה.

הוא מקבל הכל על מגש זהב, כולל 50 ארוחות אכול-כפי-יכולתך ביום (ואגב, הוא אפילו לא משמין!).

כמה הייתי רוצה רק לישון כל היום. לעשות כלום. כלום אחד גדול ושמן ומגניב.

לילה טוב לכם (כן, אני באמת הולכת לישון שנת צהריים).

חלפ"ז!

הייתה תחרות, והיה נחמד באופן מפתיע.

ועכשיו אין לי אפילו דקה מנוחה ומתחיל מירוץ היסטרי של תחרויות צפופות והמון לחץ.

כייף!

אמרתי כבר שאני שונאת מתמטיקה?

כי, טוב, אני שונאת מתמטיקה!

אני שמחה מדי כדי לכתוב, אז תסתפקו בקובץ המשפטים-הלא-קשורים-לכלום הזה.

שיהיו לכם חיים נהדרים!

ב-10 וחצי בבוקר?

זו אכן שאלה שמן הראוי לדון בה.

קודם כל, נצא מנקודת הנחה שהזברה מטבעה היא עצלנית כרונית.

מכאן נובע כמובן, שהזברה המדוברת מעדיפה לישון מאשר, ובכן, לא לישון.

מש"ל!!!

לאחר התעללות פיזית ונפשית במשך תקופה ארוכה ובצורה עקבית, הקץ עומד להגיע.

ביום שבת, ב-8 בערב, כל זה כבר יהיה מאחוריי.

לו יכולתי לשלוט על עצמי קצת, ולמתן את הרגשות האינפנטיליים האלה, ולהיות רק טיפה פחות טראגית בכל מה שנוגע לתחום הפחות-או-יותר מרכזי בחיי, מן הסתם הכל היה פשוט הרבה יותר.

זו בסך הכל תחרות, מה יש להילחץ כל-כך?

אני לא בטוחה, אבל העובדה היא שאני לחוצה.

כמו קמצוץ מלח בתוך בקבוק סודה סגור.

ואני עומדת להתפוצץ, וזה יכול לקרות בכל רגע.

ואין לי ספק שזה יקרה.

אולי עוד דקה, ואולי עוד כמה שעות, ואולי מחר בצהריים או בשבת בבוקר.

הסף שלי מתיח מדי, והוא נמשך הנה והנה ותחושה עמוקה של בחילה ממאנת לעזוב.

כל פעם שהתקופה ההיסטרית הזאת מתקרבת, אני מבטיחה לעצמי שזהו, כשזה נגמר אני טורקת את הדלת ובורחת משם לתמיד.

ואז אני נשארת עוד ועוד. ואני לא יכולה לומר שאני נהנית, כי אני בפירוש לא.

אז למה אני בעצם פה?

בעבר הלא כל-כך רחוק, הייתי מחכה ליום הזה כל השנה.

הייתי סופרת חודשים, שבועות, ימים ושעות עד לרגע הגורלי.

הייתי מודיעה לכולם ברוב התלהבות וידעתי איכשהו בדיוק מה אני רוצה לקבל.

פתאום לא אכפת לי בכלל. כן, גדלתי בשנה. יוהו.

ומה?

אני קמה בבוקר והכל רגיל, כאילו כלום. או אולי באמת כלום?

לאף אחד לא אכפת, כך הסתבר, וכנראה שגם לי לא.

מזל טוב לפני יומיים לי, מזל טוב לפני יומיים לי...

אני מרגישה הרבה יותר מאושרת עכשיו, אתם קולטים את זה? נכון זה מגניב? וואו.

תכננתי לי האפי-פוסט, אבל אם אין האפינס לפחות יהיה לי כאן פוסט.

ביי.

אני מרגישה קצת נגד הזרם, ושמה שאני עומדת לכתוב יעורר סערה ועליהום לא נורמלי. אבל עדיין, אני חייבת לכתוב את זה כדי להשאיר לפחות פינה אחת שפויה במקום הזה.

אני בהחלט משתתפת בצערם של מכריו של גלעד שליט, אני מצטערת שקרה מה שקרה ואני מרחמת עליו מאוד.

אבל, כך אני מרחמת גם על כל מאות ואלפי החיילים שנהרגו במלחמות ישראל (ז"ל).

אני לחלוטין יכולה להבין את הפעילות של משפחתו ואת הלחץ שהם מפעילים על הממשלה ועל העם כדי להעלות את העניין לסדר היום, ואין ספק שבמקומם הייתי עושה בדיוק אותו דבר.

אבל מדינה שלמה לא צריכה להקריב את עצמה למען חייל אחד. אני מאוד מצטערת!

הממשלה צריכה לדעת מתי להגיד לא, זה בלתי אפשרי. אי אפשר לתת הכל בשביל להחזיר את גלעד.

אי אפשר להחזיר את כולם. וכך גם לא יחזרו חללי מערכות ישראל.

כל החיילים שנהרגו אפילו לפני חודשים ספורים, ממש נשכחו והודחקו לשוליים.

אבל הנושא הזה הפך לאייטם פופולארי משהו.

כולם פתאום יפי נפש טהורים שחושבים שהם יכולים לשחק במדינה הזאת כמו בבובה. שאם ככה הם חושבים אז ככה צריך, ואין שום דבר מחוץ לבועה הוורודה שלהם.

בואו נודה במציאות. הטרוריסטים, המרצחים שידיהם מגואלות בדם של יהודים חפים מפשע, לא הפכו בזמן המאסר בישראל לשוחרי שלום (למרות שעם "מאסר" כמו בישראל אני לא בטוחה שהם רוצים בכלל לעזוב). אם הם ישחוררו הם יחזרו ללא כל שמץ של ספק לעשות מה שהם יודעים לעשות הכי טוב (ושלא תטעו, הכוונה כאן היא ברורה לחלוטין. כן, פיגועים, חטיפות וכו'). במקום להקריב עכשיו חייל אחד כדי להציל בסופו של דבר הרבה אחרים, המדינה תשחרר אסירים, כל ה*** יימח שמם יצהלו וישמחו ויבינו שאיתנו זה עובד מעולה. חוטפים ישראלים = מקבלים כל מה שרוצים. לא קשה להבין שזה יוביל לעוד חטיפות, עוד הרוגים, עוד אנשים שיסבלו בסופו של דבר.

ואתם יודעים מה? זה לא פייר כלפי כל אותם אלה שיפגעו מהעניין. כי אם גלעד באמת יחזור הביתה, הוא אולי יוצל אבל רבים אחרים וטובים לא פחות ישלמו את המחיר.

עכשיו כולם ייצאו עליי ויגידו לי פויה ונונונו, שאם זה היה קורה לי הייתי רוצה שיעשו הכל וכו'. נכון, אבל זה לא קרה לי, בדיוק בגלל זה הממשלה היא זו שצריכה להסתכל מהצד ומנקודת מבט הגיונית ולא טבולה באמוציות מסנוורות, ולהחליט מה שהכי טוב למדינה (צר לי לבשר שיש עוד אנשים במדינה הזו מלבדו).

ותגידו שכל חייל שיוצא לקרב רוצה להיות בטוח שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותו, אבל הוא יוצא עם לקיחת סיכון מודעת וסיכוי שלא יחזור.

גם לגבי זה יש לי מה לומר, אבל עובדה כרגע שזה מה שקורה, עם כל העצב שבדבר.

סליחה על ניסוחים מסורבלים, אני פשוט קצת מתה כרגע. מקווה שתסלחו לי (ולא תסקלו אותי באבנים ובלטות). 

אני מניחה שכן.

כי אף אחד פשוט לא טורח לקרוא.

תדמיינו שאתם יושבים בחוף הים (גם אם אתם שונאים חול), ורוח חמה נושבת בעורפכם ומבלגנת את השיער הפזור (אם אין לכם שיער, אז תדמיינו שבדיוק קניתם פאה חדשה).

אתם יושבים לבד, אין לידכם שום דמות אהובה בעלת מסר סמוי, ומקשיבים לרחש הגלים.

תחושת בחילה ממלאת את ראשכם, הקיבה מסתחררת והעננים כמו מרשמלו וורוד עוטפים אתכם מעל עבר.

אתם רוצים הביתה, אך אבוי, כמה חבל! אינכם בבית, כי כך החלטתי ברשעותי שכבר עולה על גדותיה ונשפכת מעיניו הכתומות והזרחניות של אלוהים.

אתם מתחילים לשמוע קולות נמוכים הבוקעים מן האונה השמאלנית.

"זכויות אדם..! עזרה הומניטרית..! שוויון..!"

אתם חשים ברצון עז להקיא את נשמתכם, אך מכיוון שלא ניחנתם בכישרון ההקאה העצמית, אתם לא מצליחים.

אתם כישלון נחרץ, וכל חייכם חולפים לשווא.

עיניכם דומעות אט-אט, השפה התחתונה מתחילה לרטוט בדרמטיות ואתם פורצים ביבבות עזות וקורעות שמיים.

לפתע צץ לו כמשום מקום אדם מרחף העטוף בסדין פרחוני וקורא אליכם בקול:

"למה זה תרגזני להעירני מן המתים?!"

זעזוע עמוק עוטף אתכם מבפנים ומבעבע לאיטו החוצה.

אתם מתחילים לגמגם ברב טימטום והסדין הפרחוני צוחק עליכם בקול רם.

אתם מעוררי גיחוך ורחמים, וכפי שאמר יושב ראש הדכאוניסטים לכלכלה:

"בחיים צריך אדם לשלם מיסים, לבוש, מזון. החיים קצרים והמוות הוא נצחי, מוטב לו לאדם למות ולחסוך את כל אלה".

וכך היה.

-סוף- (שלכם, בכל אופן. אני בסדר, תודה ששאלתם!)

מה דעתכם? אם זו לא נטרפה עדיין.