הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.. אני מתארת לעצמי שהוא התכוון לזה.. אני התכוונתי לזה.. לא הייתי צריכה לשמוע את זה.. בכיתי... אני מודה למרות שאני לא רוצה, באמת בכיתי... הואלא יודע והוא לא ידע... אם הוא לא היה כזה רחוק... אני שוב נקשרת למרות שאני לא רוצה. אני אפסיק את זה עוד לפני שאני אפגע. אבל זה מוזר, כי אני חושבת שכבר נפגעתי, מעצם העובדה שזה לא ילך והוא ימצא מישהי אחרת משם ויהיה לו טוב והוא ישכח ממני. כמו כולם בסוף. אני יכולה לתת רשימה שלמה של כאלה. וזה לא שמחה גדולה.
חברות שלי צוחקות איתי על כמות החברים שהיו לי. כן היו לי הרבה בתקופה קצרה. האמת? הייתי מוותרת על כולם תמורת אחד כמו ההוא... הראשון... זה שבאמת אהב אותי... לפחות לתקופה מסויימת. הבעיה היא שאני יודעת שכל אחד מהם, טוב אולי חוץ מאחד או שניים, היה מנסה להעניק לי מה שההוא נתן, אבל לא הייתי מאפשרת להם. לא. אני לא יכולה להשבר ככה שוב. אני לא יכולה לצנוח ולהתמוטט כמו אז. אין משם חזרה. והעובדה שאני עדיין פה היא מאוד הפכפכה. עובדה, עכשיו אני חצי שם. עם רגל אחת מחוץ לדלת, אבל אני לא אצא. אני לא אשבר. אני לא אתן להם לשבור אותי. הם לא כאלה קרובים וחשובים. הם לא מה שיפיל אותי. עוד לא. כשהיום הזה יגיע, שוב אתם תדעו. לא תוכלו לפספס את זה. לא כמו בפעם הקודמת. זה יגיע בבום. זה יפגע בכולם. כולם יזכרו את זה. בעיקר הוא. זה שיגרום לזה. אני אדאג לכך. כמה שזה מרושע, הוא ידע שזה בגללו. אבל היום הזה לא קרוב. עד שאני אשקם את עצמי לגמרי זה לא יקרה. ואם אהיה קרובה, טוב, רוב הסיכויים שאני אחתוך את זה לפני. הבעיה שכולם מסתכלים על הנושא הזה אצלי בתור משהו שטוב לי איתו. עוברת מאחד לאחד במהירות והכל מצחיק נורא ומשעשע עד כאב בטן. אבל זה לא באמת ככה. בפנים, אני שומרת כאב ממש גדול, שלא יוצא אף פעם. כמה רציתי להרגיש שאני שווה משהו בעיני מישהו אחר, שאני אהובה ויקרה למישהו בצורה שאי אפשר לתאר. בערך כמו שהוא היה בשבילי. אני נותנת יותר מדי מעצמי. כבר הבנתי את זה מזמן. אבל אני לא יכולה שלא לעשות את זה. זה נפלט. אני פשוט שם בשביל כולם. אבל כשאני צריכה את המקום הזה לבכות אני לא מצליחה להוציא את זה. לא שאין לאן. יש איזה שניים שלושה מקומות טובים לההקאה הזו של הכאב, אבל איכשהוא זה לא מסתדר. אני לא נותנת לזה להסתדר. אני לא רוצה שיראו אותי ככה. הם ינצלו את זה וישברו אותי אחר כך. אסור לי להפתח אסור לי להפתח אם זה יקרה אני אחזור לשם שוב... אני לא רוצה להגיע לשם. מפחיד שם. כואב שם. ואחרי שכואב, אין הרגשה בכלל. זה הכי מפחיד. היכולת לחשוב ולעשות דבר שכזה בלי להתחרט ובלי לכאוב ולבכות אלא רק לחכות. זה נורא. וזה אפילו יותר נורא לחזור משם. לחזור להרגיש. ולהרגיש בבום. ברגע אחד הכל מציף. הכל חוזר. וזה לא עוזב. עובדה: חודש ומשהו אחרי ותראו אותי: יושבת מול המחשב וחושבת על הדברים האלה. אין מה לדאוג, לפחות לא ממש. אני עדיין מרגישה, לפעמים אני מצטערת על כך. בלי רגשות זה היה הרבה יותר קל. אבל זה לא ככה.
יום יבוא ובאמת יהיה לי טוב. ואני אוכל להיות אני באמת. עם מישהו שאני אסמוך עליו מספיק. אני יודעת שהיום הזה יבוא. אני פשוט יודעת.
עד אז אני אמשיך לשמור על עצמי בצמר גפן. שלא אשבר בטעות. מי יודע איך אתקן את זה אחר כך...
אז נ' אם אתה במקרה תמצא את הבלוג הזה, למרות שאין שום סיבה הגיונית שתמצא ותבין שזה קשור באמת אליך, אני מצטערת. אבל אני לא יכולה להפתח יותר. אולי עוד כמה זמן זה יסתדר.
אני חושבת שזה בעיקר בגלל הבן זונה ע'... הייתי רוצה לעמוד מולו ולהגיד לו בדיוק מה שהוא.. חבל שאין לי את הכוח לזה...
סליחה על הפוסט החופר... יהיה יותר טוב בקרוב... אני בטוחה... אני יודעת.
לא יכולה לכתוב שאני אוהבת... כי זה יהיה שקר אז,
with this sad tone
see-ya
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
...my nic ate itself