דברים שרציתי לומר

הייתי יכולה לשאול
איך זה לאבד את האדם הכי חשוב לך?
אבל אני עסוקה בללכת לאיבוד.

אני הולכת כאן כבר... אני אפילו לא זוכרת כמה. אבל אולי זו תופעת לוואי, שגם הזיכרון הולך לאיבוד.

 יכולתי להשבע שפעם גרמת לי לצחוק.

לא שחור לי כאן, וגם לא וורוד. אפילו לא בין לבין. זה גם לא מקום של קשת בענן, או גשם וברקים. הכל כאן...
חסר. יכולתי לקרוא לך שתבוא עם מכחול ותצייר לי את עצמי, אבל הזיכרון שלי בורח. אולי זאת הבעיה איתו.

כאן הוא יכול ללכת ולהתגלגל, והוא עושה מליון סיבובים. לפעמים הוא נרגע ובא להחזיק לי את היד. אנחנו סתם מתקדמים הלאה. אני לא יודעת לאן אני הולכת כבר יותר מדי זמן, ככה נדמה לי.

אפשר לשחק בזה, אתה יודע. שיחקתי בנדמה-לי כבר מליון פעמים.
אף פעם לא איתך. כי אמרנו כבר: חברים אמיתיים זה לנצח.
אני לא יודעת אם זה קשור לזה שאני באיבוד, אבל 'אכפת לי' לא נמצא כאן. אפילו לא דובון אחד קטנטן.
אז אפשר לשחק בנדמה לי, ואני אעשה כ א י ל ו אכפת לי ממך.
אפילו שלא.
או שאולי..

המסדרון אומר שלא. המסדרון אומר, אין מכאן דרך יציאה.
אבל אם נכנסתי אני צריכה גם לצאת איכשהו, לא? תוציא אותי מכאן, אתה איבדת אותי!

זה לא כמו פעם כאן. שום דבר לא אותו דבר. אני נמצאת במרחק אטמוספירי מתיבת הרגשות שלי. אני רואה אותם צפים באוויר.
זה לא אומר לי כלום.

זה לא גמור, אבל... לא מתחשק לי לפרסם את זה בשום מקום אחר. עד שאמצא אמצע לסוף שלי.