דברים שרציתי לומר

"ואלס עם באשיר? נרדמתי באמצע".

אני, העיניים שלי היו פקוחות לרווחה כל הסרט.
לא יכולתי להזיז אותן, לא יכולתי לקרוע את העיניים מהמסך.
אפילו לא כשהפלנגים העמידו אנשים כנגד הקיר וירו בכולם.
אפילו כשלא רציתי לראות.
כי לא רציתי, אבל רציתי יותר מכל דבר אחר.

זה סרט מצוייר. זה סרט אנימציה.
אנימציה שנמצאת בהלם קרב, שמדחיקה ומסתירה דברים עמוק בפנים.
דברים שפתאום עולים וצפים בחזרה, דברים שהיא חייבת לברר.
זה לא אמור לקרות בסרט אנימציה.
הגיבור אמור לצאת למסע חסר תועלת אחרי המבורגר אגדי, להתקע בקירות ולשבור דברים. בעיקר לגרום לצחוק.
אבל הגיבור הזה נוהג בטנק ומדליק מנורות תאורה, ודורך על דם בלי לשיב לב.
ואני... אני לא חייכתי בכלל.
כשהיו דיבורים מסביבי, אני צרחתי עמוק מבפנים.

איך אנשים, בתור בני אדם, נתנו לזה לקרות?
איך אנשים לומדים להדחיק את הכל וללכת בעיניים עצומות בחוזקה, מופעלים בתנועות אוטמטיות.
איך אנשים מוציאים את הכבל של הרגש מהחשמל ומכבים את ההיגיון?

ואני, מה אני הייתי עושה אם הייתי רואה פלנגי יורה בזקן כי הוא לא השתחווה לו?
מה אני הייתי עושה אם הייתי במקום...

במהלך כל הסרט לחצתי על כפתור השתק. השתקתי את המחשבה בקטן, וחשבתי בגדול.
אם אנדי רם מקבל אישור להתעלם מהעובדה שהוא ישראלי וללכת לשחק בדובאיי, גם לי מותר לכבות את כפתור ה'צבע אדום'.
וזה לא מוזר. זה לא חריג.
כי בגדול אנחנו בני אדם.

וזה היה היום, כשלא הספקנו להכנס למיגונית ונשמע הבום שם בחוץ ופלטנו "מזל שזה לא כאן", כי לא הספקנו להגיע.
ואלו היו בסה"כ שעתיים אחרי שראיתי את הסרט ורציתי לבכות כשהנשים השכולות צרחו.
כי אני והם עשויים מאותו חומר, ויש לנו אצבעות, עיניים ואוזניים, וכשיורים בנו אנחנו מתים.

וכשאומרים לנו, אנחנו מדליקים פצצות תאורה.
וכשאומרים לנו להדליק פצצות תאורה ונרצחים לנו מתחת לאף?

"צריך להרוג את כל הערבים האלו", אוהבים להגיד אנשים שבחיים לא קיבלו את ההזדמנות.
אנשים שלעולם לא יהיו בעמדת כוח, שלעולם לא יקבלו את הכפתור ששולח את הטיל.
אנשים שלא מפרידים בין גזע ולאום לבין לב חי ופועם, שצוחק ואוהב ובוכה ושונא וכועס ומתאכזב ומצליח ונכשל ונופל וקם.
אנשים שהרגע ראו תמונות אמיתיות של ילדים מתחת להריסות.

והוא... אבא של מישהו. בעל של מישהי. משחק שש-בש עם מישהו, מעשן נרגילה עם אחר. הוא צוחק כשמספרים לו בדיחה, ומדוכא כשהוא לא יכול להביא כסף לאוכל הביתה.
הוא אוהב את הצבע הכחול, ולאכול אורז. לשחק עם הזקן ובכדור עם הילדים, ולשבת לבד עם עצמו כשקשה יותר מדי.
הוא עולם שלם.
אז איך יכול מישהו לקחת רובה ולהרוס את העולם?