דברים שרציתי לומר

חבילת מילים עטופה בסרט שוכבת בשקט אצלי עמוק בתוך המגירה.

לא נגעתי בה כבר חודשים, והיא נמצאת שם עמוק מתחת.

שכבה של אבק מכסה זכרונות עתיקים, וגם בה אני לא נוגעת.

כי מתחת לכל האתמול מסתתרת סיסמא שמתעקשת

"חברים אמיתיים זה לנצח".

נצח, אמר הנסיך הקטן, הוא זמן ארוך. במיוחד לקראת הסוף שלו.

ידענו תמיד שאנחנו שונים ושכל אחד מאיתנו אוהב בכלל צבע אחר.

אבל כשמערבבים את הכל תמיד יוצא צבע אחד,

וככה אנחנו היינו, חום-איכס כזה.

ככה אהבנו את זה.

ככה אהבנו אותנו.

היום כל אחד נעלם לו פתאום והלך לכיוון של הצבע שלו.

אחד הלך בשביל הירוק ואחרת בשביל הזהב,

רק אני נשארתי פה, מסתכלת על כולם מהצד.

חופשי זה לגמרי לבד אבל

איזה צבע יש בכלל לחופש?

בלעדיהם סביבי נעלם לי הצבע שלי ואני...

אני הופכת שקופה.

יש לי מלאי של דמעות שקופות שהיו מספיקות כדי להטביע את כולנו ביחד,

אבל ממילא אי אפשר למצוא אותנו יותר אז מה הטעם.

יש ריח חזק של דפים שרופים באוויר

אבל אולי זה רק הריח של מילים. כי מילים הן לא יותר מצירופי אותיות אחת אחרי השנייה,

מנסות דוחפות ונלחמות כדי להגיע לאיזושהי נקודה,

ובסוף מגיעות רק למקום אחד

בסוף מגיעות לשום מקום.

יש גם ריח מהביל וחזק באוויר שמקיף אותי וקורא לי להתחלה חדשה,

ומכל הריחות הוא הריח האהוב עליי ביותר, האחד שאני מחפשת תמיד.

הייתי מחליפה אותו בלי לחשוב פעמיים אם רק יכולתי לשמוע את כולנו צוחקים שוב ביחד מכלום.

כי ככה אהבנו.

כי ככה היינו,

וככה הכל עכשיו.

חסר-צבע.