דברים שרציתי לומר

אני זוכר שהתחלתי לרעוד.

היה קפוא בחוץ וככל שעברו השניות התפלאתי שאני לא הופך לגוש קרח מהלך.

אני זוכר שרעדתי, אבל זה לא היה מהקור. הלוואי שזה היה סתם לילה רגיל וקפוא ולא הייתי שם בכלל. הלוואי.

"תקשיבו לי טוב עכשיו", אמר המפקד והתהלך בחדר.

"אני יודע שאתם מוכנים. עשינו כל מה שאפשר והתכוננו לזה הרבה זמן, ועכשיו זה קורה".

המפקד הרגיש איך ההתרגשות מטפס מעלה בחדר ומציפה את כולו, גוברת על האוויר. החדר היה מפוצץ בהתרגשות.

רציתי שיפתחו את החלונות ונשחרר את ההתרגשות החוצה לעולם, אבל הכל היה סודי.

"ב27 לדצמבר, ברור? אנחנו נכנסים. אל תשכחו".

ב27 נכנסנו, לתדהמת כולם. אני זוכר שהתהלכנו שם ברחובות בתחושת ניצחון, אפילו שהמלחמה בכלל לא התחילה.

הם התחבאו במחילות שלהם כמו עכברים, הגיפו חלונות ונעלו דלתות. בכל זאת היו כמה ששלחו אלינו טילים.

אותם היינו צריכים לחסל. אותם חיפשנו, ואותם מצאנו.

אני לא זוכר בכמה יריתי. בכלל לא עניין אותי, העיקר שיפסיקו עם הפצצות. הם איבדו צלם אנוש בעיניי והפכו למטרות, רק מטרות,

לא יותר.

זה לא בן אדם שאוהב לישון כמוני, זה יצור ששולח טילים על המדינה שלי. ואותו צריך לחסל.

היינו שם שבוע ותחושת הביטחון תמיד ליוותה אותי. לא הדאיגו אותי האבנים שאיימו לפגוע בנו לפני שריססנו את מי שזרק אותן,

או היריות שפתאום פרצו מתוך אמבולנס שהיה אמור לפנות פצועים.

כלום, פשוט כלום. כל עוד הגדוד שלי היה לידי הרגשתי בטוח, יותר בטוח מאם הייתי רואה טלוויזיה בבית בממד במושב.

שום דבר לא הזיז לי עד הלילה ההוא.

"גיא, אני חייב להשתין!" צעקתי לו. הוא הנהן והמשיך לשחק שש-בש עם רועי.

הלכתי קצת עד שהגעתי לאיזו סמטה. היה כל-כך קר שפחדתי שאם אני אוציא אותו הוא יקפא לי.

התחלתי לפתוח את הרוכסן בכל זאת, ועצרתי באמצע. מצמצתי כמה פעמים לפני שקלטתי שעומד מולי אזרח עם סכין.

הנשק לא היה עליי. אידיוט! צעקתי על עצמי בראש. הוא התחיל לדבר בערבית, מילה, אחר מילה, אחר מילה.

לא הבנתי כלום. הדם קפא לי בורידים. זהו זה, הולכים לחטוף גם אותי. או שהוא ירצח אותי וזהו. מה הוא אומר, לכל השדים והרוחות?

רציתי להתרחק אבל החושך והסכין סגרו עליי, ערפלו לי את כל החושים. הרגליים שלי הפכו לשני גושי קרח ענקיים וחסרי תועלת, והרגשתי איך אני מפסיק לנשום. הרגשתי שאני סגור בתוך ריבוע פלסטיק אטום שהאוויר לא יכול לחדור לתוכו, וניסיתי לנשום מהר ומהר יותר, אבל האוויר פשוט לא הצליח להכנס לי לריאות.

הלב שלי החסיר פעימה עם כל צעד שהסכין עשתה לעברי.

הרגשתי חסר אונים ואפילו את העיניים לא יכולתי לעצום, אפילו שרציתי. רציתי שכל זה יהיה חלום, שאני אתעורר ליד גיא ורועי והכל יהיה בסדר.

"יא בן זונה, כמה זמן אתה משתין?" שמעתי את גיא מתקרב.

רציתי להפנות אליו את הראש ולא יכולתי. הריבוע התהדק סביבי ולא יכולתי לזוז אפילו סנטימטר.

שמעתי צעקה בערבית, ואת גיא דורך את הנשק. הסכין התחילה להסתער עליי והפחד המשיך למסמר אותי לרצפה, אבל לפני שהיא הגיעה וחדרה ישר אל תוך הלב שלי גיא פוצץ לו את הראש מטווח אפס.

אני זוכר שרעדתי.

היה כל כך קר, כל כך, אבל בכלל לא הרגשתי את הקור.

ראיתי רק את המוח שלו נוזל החוצה, את כל הדם שהופך לנהר סוער שהגיע עד לכפות הרגליים שלי.

אני בקושי זוכר שלא הפסקתי להקיא. ראיתי איך הצבעים מתערבבים להם על הרצפה, ולא יכולתי,

לא יכולתי להפסיק לרעוד.

משתתף בתחרות כתיבת סיפורי אימה ופחד - כתיבה נוצרת