הייתי רוצה להיות שלמה.
אני חולמת לפעמים שכולם סביבי יפסיקו לדבר עלי, להתעסק בזה שאני נעלמת מול העיניים שלהם, מתאדה לאט לאט.
הייתי רוצה שההתעסקות הבלתי-פוסקת הזו תפסק סוף סוף, תגמר כבר.
הייתי רוצה לראות את הדאגה נעלמת, במקומי.
אני נעלמת בכל יום שעובר, מרגישה איך אני מתרוקנת מעצמי, איך בכל צעד שאני עושה אני מרגישה שלא נותר ממני דבר.
אני רוצה שהגשם יירד, ישטוף ממני את כל העצב הזה, ייקח הלאה את המועקה שהתיישבה לה בלב שלי,
לא מוכנה לזוז.
לא רוצה ללכת מכאן.
הייתי רוצה שכולם ילכו, שיפסיקו כבר לבהות בי בעיניים העצובות שלהם.
נמאס לי לראות את ההבעה הזו בכל פעם שמסתכלים עלי, אבל אני לא יכולה להפסיק לראות את ההשתקפות בעיניים שלהם.
ההשתקפות שלי.
עוד לא הצלחתי להבין אם ההבעה העצובה הזו היא שלי או שלהם.
הדמעות שלי הן טיפות שנופלות כל יום, ואני מרגישה לפעמים שלא נשארה בי אפילו לא טיפה אחת.
אני חולמת לפעמים על אנשים. אני חולמת על משפחות שלמות, או זוגות, ואפילו על אנשים בודדים שמשחקים בים לאור השמש.
אני רואה ארמונות שעשויים מחול לאורך כל החוף, וילדים קטנים צוחקים ומתרוצצים ביניהם.
אני רואה זוג הורים יושב מחוייך קרוב אליהם, על מגבת מתחת לשימשייה ועם משקפי שמש על העיניים.
אני רואה אנשים מחייכים.
חולמת על אנשים מחייכים שמסתכלים עלי, מאושרים ונטולי דאגות, ודרכם אני רואה גם את החיוך שלי.
אני חולמת על החיוך הענק שלי, שיופיע סוף סוף, ואני אפסיק כבר להגמר.
אני אספיק לכולם, ואנשים ישחו בתוכי, ידגדגו אותי עם תנועות הידיים שלהם שחובטות בי בעדינות.
אני אצוף על גדותיי מרוב אושר, וגם מרוב שפע, ואפסיק כבר להופיע יום-יום בטלוויזיה.
אני חולמת להיות שלמה.
להיות שלמה ולשמוע, בלי שיימאס, לשמוע שוב ושוב,
'יש מים בכינרת'.
משתתף בתחרות בכתיבה נוצרת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
