דברים שרציתי לומר

לא קרה כלום, ואצלי הכל בסדר.

למרות שמליון מילים מתפזרות לי בראש,

מנסות להרכיב משפטים.

לא קרה כלום, הכל שקט כאן.

הרי אף אחד לא יכול לשים לב שזה לא שקט רגיל.

השקט הזה חודר לעצמות ומשתק את הכל.

אבל אם אף אחד לא שם לב, אז מותר להגיד

שאצלי הכל בסדר.

גם אם ארצה לא אוכל להגיד משהו אחר,

כי למילים מותר לצעוק בתוך הראש

להלחם כדי לצאת החוצה.

לחפש מי שיתפוס אותן, יחבק חזק ולא יעזוב.

ובכל זאת לרצות שזה יהיה מישהו אחר,

למרות שזה לעולם לא הוא.

לא מותר לו להכנס מספיק עמוק, במילא.

מותר למילים לנסות להגיע, אבל הן אף פעם לא יצליחו.

אם הן ייצאו החוצה

פתאום הכל ייהפך אמיתי.

ואני אצטרך לעמוד להסתכל מהצד

לראות איך הכל סביבי נופל, קורס עליי.

אני אוכל רק לצפות מהצד, בלי יכולת להתערב.

בלי יכולת למנוע את ההתרסקות.

פתאום הכאב השקט יתחיל לצעוק ולצרוח,

ואין מי שירגיע.

המילים שלי יישארו בפנים,

לא יענו על שאלות לא נכונות.

כי שיקרתי כשאמרתי שאצלי הכל בסדר,

אבל אין תשובה אחרת.

אם אומר שאצלי כבר לא-בסדר,

אצטרך להתמודד עם המציאות.

והיא מאיימת ליפול עליי, למחוץ אותי,

כך שלהתמודד איתה

זה לא משהו שאני יכולה לעשות.