נדמה לה בזמן האחרון שהחיים שלה הפכו לרשימה של "לעשות",
והיא ארוכה ובלתי נגמרת, כל הזמן מתווספות עוד ועוד כוכביות כאלו של דברים שיש לבצע,
ובהפוגות שיש לה היא רק מקיפה את עצמה
בעוד פתקים צהובים
שיזכירו לה להתקשר מחר, או לקנות איזה משהו חשוב,
ובקושי כבר יש לה זמן לנשום אפילו
אולי גם לזה היא תשים לעצמה תזכורת.
היא לא יודעת איך לצאת מזה,
איך לחזור לחיות מבלי לארגן אלפי דברים בבת אחת,
ובכל מקרה, רק ככה היא מזכירה לעצמה לשכוח ששום דבר כבר לא בסדר,
שאסור לה לעצור אפילו לשנייה לשאול את עצמה לאן נעלם
הצחוק שלה
או לחשוב בכלל על העולם שלה
שסדקים מתחילים להופיע בו
ועוד קצת והם יתרחבו והיא תוצף ומים הגיעו עד נפש,
לאט לאט היא תפסיק להתנגד ותקרוס.
14/11.2009
* * *
"נורא, כמה זה נורא
בסוף מתרגלים להכל"
המחנכת שלי קוראת לזה 'מרמור'. אבל אני, אני לא ממורמרת, אני מרוקנת.
אין לי כוחות.
אז כולם חושבים (ולמרבה ההפתעה: אפילו אמא) שאני לוקחת דברים על עצמי ובגלל זה אני כל כך
עייפה.
אבל ההפך הוא הנכון; בגלל שאני כל כך עייפה אני מתנדבת לכל דבר, מוסיפה לעצמי עוד ועוד דברים,
מחפשת משהו שיגרום לי לנשום שוב.
שייתן לי טעם לחיים חסרי התכלית האלו שלי.
כלום לא מזיז לי. כלום. שום דבר לא מנער אותי. אני יכולה לריב עם כל העולם ביום אחד ועדיין לא יהיה לי
אכפת.
לא באמת.
והיא מצידה אומרת שהיא רואה כמה הביטחון העצמי שלי גבר במהלך השנתיים האחרונות. מה שהיא לא הבינה הוא שאני לא משתתפת בשיעורים
ואני לא רוצה לדבר בגלל שאני לא רוצה לחשוף את עצמי.
זה נראה לי פתאום כ"כ פולשני; כאילו אני מניחה את הנפש שלי חשופה באמצע המעגל
ומנסה להסביר את עצמי
וכל אחד יכול לירות את החצים שלו ולגרום לי לדמם.
כל אחד.
ואני לא מבינה למה יש כמה אנשים שמסוגלים לגרום לה לרעוד... לגרום לי לפחד להחשף
כאילו שמה שאני חושבת לא בסדר. כוס עמק, עברתי את השנים הכי חשובות שלי עם דעות מוצקות ואנשים הקשיבו לי בשביל זה?
זה ביטחון עצמי? אני לא כל כך בטוחה בעצמי כרגע שאפשר לחשוב שבנאדם אחר לובש את העור שלי והולך ברחוב.
אני בכלל לא אותו דבר ואני מתה,
מתה
שהתקופה הזאת תגמר כבר.
בד"כ זה עובר הרבה יותר מהר, ופתאום..... הקטע למעלה נכתב ב2009. כבר החלפנו שנה.
וחוץ עם עצמי, אין עם מי לדבר.
אז מה
מה אני אמורה לעשות?
"אפשר לחיות חיים שלמים על יד
אבל אני, מגיע לי יותר"
נפלתי חזק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
