דברים שרציתי לומר

"ואלס עם באשיר? נרדמתי באמצע".

אני, העיניים שלי היו פקוחות לרווחה כל הסרט.
לא יכולתי להזיז אותן, לא יכולתי לקרוע את העיניים מהמסך.
אפילו לא כשהפלנגים העמידו אנשים כנגד הקיר וירו בכולם.
אפילו כשלא רציתי לראות.
כי לא רציתי, אבל רציתי יותר מכל דבר אחר.

זה סרט מצוייר. זה סרט אנימציה.
אנימציה שנמצאת בהלם קרב, שמדחיקה ומסתירה דברים עמוק בפנים.
דברים שפתאום עולים וצפים בחזרה, דברים שהיא חייבת לברר.
זה לא אמור לקרות בסרט אנימציה.
הגיבור אמור לצאת למסע חסר תועלת אחרי המבורגר אגדי, להתקע בקירות ולשבור דברים. בעיקר לגרום לצחוק.
אבל הגיבור הזה נוהג בטנק ומדליק מנורות תאורה, ודורך על דם בלי לשיב לב.
ואני... אני לא חייכתי בכלל.
כשהיו דיבורים מסביבי, אני צרחתי עמוק מבפנים.

איך אנשים, בתור בני אדם, נתנו לזה לקרות?
איך אנשים לומדים להדחיק את הכל וללכת בעיניים עצומות בחוזקה, מופעלים בתנועות אוטמטיות.
איך אנשים מוציאים את הכבל של הרגש מהחשמל ומכבים את ההיגיון?

ואני, מה אני הייתי עושה אם הייתי רואה פלנגי יורה בזקן כי הוא לא השתחווה לו?
מה אני הייתי עושה אם הייתי במקום...

במהלך כל הסרט לחצתי על כפתור השתק. השתקתי את המחשבה בקטן, וחשבתי בגדול.
אם אנדי רם מקבל אישור להתעלם מהעובדה שהוא ישראלי וללכת לשחק בדובאיי, גם לי מותר לכבות את כפתור ה'צבע אדום'.
וזה לא מוזר. זה לא חריג.
כי בגדול אנחנו בני אדם.

וזה היה היום, כשלא הספקנו להכנס למיגונית ונשמע הבום שם בחוץ ופלטנו "מזל שזה לא כאן", כי לא הספקנו להגיע.
ואלו היו בסה"כ שעתיים אחרי שראיתי את הסרט ורציתי לבכות כשהנשים השכולות צרחו.
כי אני והם עשויים מאותו חומר, ויש לנו אצבעות, עיניים ואוזניים, וכשיורים בנו אנחנו מתים.

וכשאומרים לנו, אנחנו מדליקים פצצות תאורה.
וכשאומרים לנו להדליק פצצות תאורה ונרצחים לנו מתחת לאף?

"צריך להרוג את כל הערבים האלו", אוהבים להגיד אנשים שבחיים לא קיבלו את ההזדמנות.
אנשים שלעולם לא יהיו בעמדת כוח, שלעולם לא יקבלו את הכפתור ששולח את הטיל.
אנשים שלא מפרידים בין גזע ולאום לבין לב חי ופועם, שצוחק ואוהב ובוכה ושונא וכועס ומתאכזב ומצליח ונכשל ונופל וקם.
אנשים שהרגע ראו תמונות אמיתיות של ילדים מתחת להריסות.

והוא... אבא של מישהו. בעל של מישהי. משחק שש-בש עם מישהו, מעשן נרגילה עם אחר. הוא צוחק כשמספרים לו בדיחה, ומדוכא כשהוא לא יכול להביא כסף לאוכל הביתה.
הוא אוהב את הצבע הכחול, ולאכול אורז. לשחק עם הזקן ובכדור עם הילדים, ולשבת לבד עם עצמו כשקשה יותר מדי.
הוא עולם שלם.
אז איך יכול מישהו לקחת רובה ולהרוס את העולם?

הייתי יכולה לשאול
איך זה לאבד את האדם הכי חשוב לך?
אבל אני עסוקה בללכת לאיבוד.

אני הולכת כאן כבר... אני אפילו לא זוכרת כמה. אבל אולי זו תופעת לוואי, שגם הזיכרון הולך לאיבוד.

 יכולתי להשבע שפעם גרמת לי לצחוק.

לא שחור לי כאן, וגם לא וורוד. אפילו לא בין לבין. זה גם לא מקום של קשת בענן, או גשם וברקים. הכל כאן...
חסר. יכולתי לקרוא לך שתבוא עם מכחול ותצייר לי את עצמי, אבל הזיכרון שלי בורח. אולי זאת הבעיה איתו.

כאן הוא יכול ללכת ולהתגלגל, והוא עושה מליון סיבובים. לפעמים הוא נרגע ובא להחזיק לי את היד. אנחנו סתם מתקדמים הלאה. אני לא יודעת לאן אני הולכת כבר יותר מדי זמן, ככה נדמה לי.

אפשר לשחק בזה, אתה יודע. שיחקתי בנדמה-לי כבר מליון פעמים.
אף פעם לא איתך. כי אמרנו כבר: חברים אמיתיים זה לנצח.
אני לא יודעת אם זה קשור לזה שאני באיבוד, אבל 'אכפת לי' לא נמצא כאן. אפילו לא דובון אחד קטנטן.
אז אפשר לשחק בנדמה לי, ואני אעשה כ א י ל ו אכפת לי ממך.
אפילו שלא.
או שאולי..

המסדרון אומר שלא. המסדרון אומר, אין מכאן דרך יציאה.
אבל אם נכנסתי אני צריכה גם לצאת איכשהו, לא? תוציא אותי מכאן, אתה איבדת אותי!

זה לא כמו פעם כאן. שום דבר לא אותו דבר. אני נמצאת במרחק אטמוספירי מתיבת הרגשות שלי. אני רואה אותם צפים באוויר.
זה לא אומר לי כלום.

זה לא גמור, אבל... לא מתחשק לי לפרסם את זה בשום מקום אחר. עד שאמצא אמצע לסוף שלי.

אני לא מבינה...
אני לא מבינה כלום, בעצם.

עוברות לי בשנייה בערך מליון מחשבות בראש, ולא מתחשק לי לדבר על אף אחת מהן.

אולי בגלל זה כבר לא אכפת לי,

שמאז ומתמיד אף אחד לא שם לב.

או אולי התרגלתי כבר.

אני רוצה לפעמים... שהכל יהיה פשוט, כמו אצל כולם.

אבל אצלי משום מה זה לא קורה ככה. עוד מעט אני אמצמץ ואשים לב שכבר עברה שנה מאז.

עדיין, שום דבר לא זז...

ריק לי.