על החיים ועל המוות.

אני מאוכזבת מקמות התגובות! יאללה תפציצו בתגובות!

הפרק :

רצתי לחבק אותם, כולם היו שם, כל החברים, כל מי שאני אוהבת וגם את מי שלא הכי, אבל כל מי שרציתי שיהיה שם היה. "תודה" – "אני שמחה שבאת" – "אני אתגעגע" אמרתי למי שבא להיפרד ממני. רקדנו ושתינו כאילו אין מחר, הדבר היחידי שרציתי זה שכולם יהיו איתי. המסיבה נגמרה בשלוש לפנות בוקר, עקב זה שמור עשירה המנקות סידרו הכל. הייתי מאוד עייפה, עליתי לחדר אורחים שבו ישנתי, פתחתי את התיק שלי. 'מה זה?' ראיתי מעטפה קטנה וורדרדה הוצאתי אותה בצד אחד לא היה רשום כלום, הפכתי אותה "לזואי היפה" קראתי,הפכתי אותה שוב ושוב בוחנת ממי המכתב. 'ברור שאני יפה בגלל זה אני דוגמנית לא?' צחקקתי. החלטתי לפתוח את המעטפה. בזהירות פתחתי אותה כדי שלא תיקרע לי. קראתי את מה שהיה כתוב במכתב, 'כל-כך נדוש' חשבתי לעצמי. קרעתי את הפתק זרקתי אותו לפח כמו שזורקים מבחן שהיה מזמן ולא רוצים להיזכר בציון.

הלכתי להתקלח, פשטתי את בגדיי ונכנסתי למקלחת, נתתי לזרם המים לשטוף את המחשבות, להירגע. 'למה זה קורה לי? פתאום הוא מופיע משום מקום בלי כל הודעה וברוב חוצפתו כותב לי מכתב שבו כתוב: "פגעת בי, אבל אני עדיין אוהב אותך, אהבה זאת אהבה לא משנה מה. כמו שאומרים: 'אהבה היא כמו בצל, שיניהם גומרים לך לבכות' ואני בן, גבר! אני בוכה עלייך, את לא מבינה שאני אוהב אותך? מה כל-כך קשה להבין? בלילה אני לא עוצם עין, כל היום אני חושב רק עלייך. עכשיו הגורל מפריד בנינו, אבל אני מאמין שעוד ניפגש!!! אוהב הכי בעולם – את יודעת מי!" אף פעם לא ידעתי שהוא כזה רגיש, לא האמנתי שלאדם הזה יכולים להיות רגשות כאלה.' יצאתי מהמקלחת, בחרתי בגדים – סקיני שחור, חולצה לבנה עם גולגלות בצד, פוטר שחור עם קשקושים לבנים, נעלי ואנס משבצות שחור לבן, שמתי מסקרה, טיפה איילינר, עיפרון שחור שידגיש את עייני וליפסגלוס שקוף נוצץ. יצאתי מביתי, ידעתי איפה הוא, הלכתי לאן שרגלי הובילו אותי, הגעתי. ה-חורשה שהייתה שלנו...

*פלשבק* "זואי!!!" קרא לי. "רן!!!" השבתי לו. "אני אוהב אותך! צרח חזק שחשבתי שהתחרשתי באותו הרגע. "גם אני" אמרתי בקצרה. "זהו?" שאל רן מופתע מהתשובה הקצרה שלי. "לא... יש לי עוד משהו להגיד לך, או יותר נכון לעשות לך..."

התנפלתי עליו בנשיקה ענקית ומלאה רגשות, הנשיקה הראשונה. *ס.פלשבק*