אני יושבתי על ברכיו, והם, מעברים אותי במבטיהם מאחד לשני. הם משווים אותי לנרגילה שעוברת בחדר וכך אני גם מרגישה, אני עשויה מזכוכוית ומלאה בעשן, שבירה ומתפוגגת. זאת לא ביקורת על היחס הסקסיסטי שלהם כי אני,אני לא רציתי כוח לא רציתי לקחת אחריות על עצמי רציתי שהם ימשיכו להעביר אותי במעגל כמו נרגילה, שיקדישו לי שאיפה שיקחו אותי לריאות ושאם הם לא מנוסים אני גם אשפיל אותם קצת ואגרום להם להשתעל.
שתינו קצת כולנו, הקיבולת שלי לא מרשימה בכלל שני צ'ייסרים ונמחקתי. רציתי ללכת.
יצאת מהצפון והתחלתי ללכת, צעד אחר צעד, חושך חושך אבל בכל זאת רמת אביב, לא סביר שמשו יקרה לי.
היא יצאה מהצפון צעד אחר צעד, רגליה בטוחות במסלול אותו היתה עושה מידי יום, מהכיכר לרידינג ואז לרחוב הראשי ומשם עצירה בתחנת הדלק קופסאת סיגריות חדשה נילון שנפתח הרעש המסמר אוזניים הזה של מצת שנדלק בחושך, ואז היא ראתה אותם, שניהם התקרבו, הצמידו אותה לקיר ונגעו בה, בה שכל כך הרבה נגעו בה קודם וכל אחד ואחד מהם נתקף בחוסר ביטחון לידה, ליד הילדה מלכה הזו שהאופי שלה כישף את כולם והפך אותם לכאלה קטנים,תמיד היה ברור שהיא השולטת. היא הגיעה למעוז חפצה ולא כל כך הבינה מה קרה לה היא עוד תשקיע בזה הרבה מחשבה. .
המשכתי ללכת, יותר נכון לרוץ, הלב שלי דופק, מה זה דופק, טס. והם טסים מאוחרי, ירדתי מהמונית הנהג זרק לי מין מבט כזה שאומר, הבאתי אותך עד לפה ומכאן את לבד. הרמתי טלפון תוך כדי ריצה מקווה שיפתח את הדלת לפני שמשהו יקרה וכשנכנסתי לבית שלו מאוחרי היו רק פחדים. אמנם תחנה מרכזית אבל לא בטוח שמשהו יקרה לי.
משהו קרה לו באותו הרגע. הוא לא ממש הכיר את התחושה הזו, הוא רגיל להיות בעמדה של כוח. הוא יצא מקשר כזה לא מזמן- היא כל הזמן כירכרה סביבו והוא כל הזמן עסוק, הוא חושב על פוליטיקה הרבה על המקום המסוכן הזה שמעביר בו מין ריגוש פורנוגרפי. לא ברור לו מה הוא עושה עם הילדה הזו, הוא מעריך אותה, היא חכמה ונראית טוב והוא צריך להיות משוגע כדי לא להעריך את העובדה שהוא מצליח למשוך אליו משהי כזאת שעושה סקס כזה ויודעת לדבר ככה. אבל יש משהו אקדמי מידי בהתנהגות שלה, היא קוראת יותר מידי ומדברת יותר מידי, היא לא חלק מהריגוש שהוא מכיר ואוהב. אז אחרי שהוא מסתיר הרבה זמן הוא קם ועוזב, חוזר לשם, וכשיו הלב שלו אצל אחרת, היא מחזיקה אותו בידה, הוא מפחד, אנוס לרצות אותה ואם הייתם שואלים אותו לפני שלוש שנים הוא לא היה מאמין שזה יקרה לו. שוב.
אנחנו מאושרים, לא אושר דהוי ומשופשף שכזה זה לא אושר של זוג וותיק שמתכרבל מתחת לשמיכה בחורף. זה אושר מבהיק, שיצא מאריזה חדשה אושר שהוא כמו טבעת שמקיפה אותנו, אושר שמקפיץ לי את הלב כל פעם שהוא אומר שהוא אוהב אותי ומצמרר אותו כל פעם שאני עושה לו נעים בגב.
זה אושר שאין לו שגרה ותוקף אותנו רק בנסיבות מסוימות, בחיבוק כמעט בלתי מורגש במיטה,במקלחת משותפת, כששנינו מזהים טימטום אצל בני אדם אחרים ומחליפים מבט כזה שמגלה הכל רק לנו ובעיקר במאגרי מיים. כן זה הקטע שלנו. לבי מתכווץ רק מהמחשבה על כך שיש אנשים שמתו בלי שזה קרה להם.
המשכתי ללכת, עוד צעד ועוד אחד. עד שהגעתי לסוף הדרך, למאגר הנשמות הטועות שלי. זה כבר היה לילה, לילה מאוחר, אבל הניאון בהק כמו שהוא תמיד בוהק.
הרגשתי מסוחררת כנראה מכל המעגלים והנרגילות והקיבולת הגרועה. התישבתי לי בשערי הגיהנום נשענת עם הידיים על האסלה במוחי רצו הבחורה עם הסרטן ובלי הההורים, וזאתי האנורקסית, וההיא שמלא פעמים ניסו לאנוס אותה ערבים אבל בסוף זה שהצליח היה יהודי דווקא, והוא שעשו לוח דברים נוראיים בבית ספר והיא שהיתה זונה כולם עושו לי מרתון בראש. ואמא שלי נופפה לי בידה וניסיתי להבין למה אני לא איתה בבית למה אני מנסה לחיות את כל הסיפורים הנוראיים האלה של אנשים אחרים המקום לחיות את החיים הבורגניים שלה- החיים שיועדו גם לי. ומכל המאמץ הקאתי את נשמתי, הקאתי את נשמתי בשערי הגיהנום.
ועכשיו שלוש שנים אחרי זה, כשאני מנסה להעביר חוט בין כל חלקי חיי והרבה חלקים של חיים אחרים, כשאני רוצה לאחות את הכל לסיפור חיים סדור שיתאר את החיים של כולם בבת אחת אני יכולה להגיד שליבי מתכווץ רק מהמחשבה על כך שיש אנשים שמתו,בלי שהרגע הזה קרה להם.
אין מה לאחל בעולם הזה חוץ מ "מי ייתן ושהכל יקרה לך" ואם זה לא קורה מעצמו אז תעשי שזה יקרה, אם לא תהיי חלשה לא תדעי שטמון בך אומץ ואם לא תהיי אומללה גם לא תהיי מאוהבת.
עד כאן פינת הקיטש להיום.
עריכרה- אם איך שהוא משתמע שאני מועדדת הכנסות מכוונת למצבים מסוכנים נפלה בהבנה טעות הכוונה שלי היא רק ללמודה מההיקלעות לעתיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
