והינה עומד לו בפתח הפרק הבא.
בכלל התכוונתי לכתוב את זה אתמול,
אבל מרוב התמצית של השנה האחרונה,
או כל מה שהוביל אותי לרגע זה בעצם, ניגמר לי המקום.
פרולוג ארוך מדי..
הממ,כן.
בכל אופן,

נסענו לח"ול.
הטיסה הזאת עמדה על ביטול ושינוי כל יומיים בערך, עד למצב של שיגעון מצידי,
ובטח, כל מיני דברים אחרים מצד השניים האחרים.
בדיאבד,
אני מניחה שהייתי צריכה להגיד לעצמי "יא חתיכת מפגרת, מי נוסעת אם החברה הכי טובה שלה והבחור שהחברה הזאת

מאוהבת בו, כשהיא בעצמה פוזלת עליו עם חצי עין, והוא פוזל על כל דבר שזז,פוזל או לא."
אבל הצורך שלי לטוס היה מאוד חזק.
לא התקבלתי לבצלאל.
יש לי משמעות לחיים למצוא.
יש לי חלל למלא.
יש לי שנה ועצמי שאני רוצה לברוח מהם.
אז ברחתי.

האמתי שבשלב הזה כבר אין לי כוח לתעד את זה.
אבל יש לי מן תחושה מטופשת של מחוייבות.
אני חושבת שאולי אני אעתיק חתיכות מהמחברת שלי יום אחד,
ופה אתעמק רק על מה שאין לי במחברת,
או על מה שממש בא לי לחפור בו.

לפני הטיסה פחדתי שאני אלך לאיבוד,
כי מה שאני מציגה ביום יום בפני טניה ודודי, פחות טניה כי היא מכירה אותי,
שונה ממה שאני באמת.
אני מגניבה וגדולה ומלאת ביטחון עצמי, כשמדובר בלשבת בבר ולהזמין עוד בירה.
אני לא חושבת שזה יהיה המצב באמצע אירופה.

לצערי,
צדקתי כהרגלי.
והייתי טיפשה ותמימה באותו הזמן.

(בשלב זה אני מתריאה בפני הקורא היחיד שאין לי כנראה, שזה הולך להיות ארוך, פתאום שמתי לב.)
ניבהלתי והלכתי לאיבוד.
לא, לא מלישון ברחוב.
זה היה קל.
ולא, לא מלעשות פיטריות.
זה אפילו יותר קל.

ניבהלתי להוריד את המסכות, ולהראות את כל מה שיש מתחת.
כי איפה היה לי כבר להסתתר אחרי שהייתי אתם יום ולילה ,פיכחת ,שיכורה, מסוממת, עירומה, ישנה שעה על ספסל
בפארק כי אין מלון או רובצת באמבט קצף עם גבינה איכותית מדי ויין.
ואני חושבת שהפחד הגדול ביותר בלהוריד את המסכה, היא שמה שמקבלים, הוא באמת מה שמקבלים.
כשאני נעלבת מתגובה של מישהו עלי, זה יכול להיות כל דבר. כל מסכה שלבשתי באותו זמן.
כל הערה מטופשת שמצאתי לנכון להעיר.
אני תמיד יכולה לברוח למקום האמיתי שלי, ולסנן "הוא לא באמת מכיר אותי בכלל"
אבל כשאני נותנת את עצמי,
הסיכוי לקבל דחייה הופך למזעזע.
כי הדחייה תהיה דחיית האני, האמיתי שלי.
ואת זה קשה לאכול.

אני גדולה ואמיצה,
אבל נעלבתי בכל פעם שדודי העיר לי על כישורי הניווט, או התלותיות,או חוסר ההחלטיות שלי,שבדר"כ
אני בכלל לא מרגישה שום צורך להתנצל עליהם.
אני חכמה ורואה מעבר,
אבל אכלתי את עצמי כל פעם שטניה לא הצליחה להבין למה הסידור המופלא שלנו כטריו לאחר כיבוי האורות,
מציק לי רגשית, ולוא דווקא פיזית.
יש לי ביטחון עצמי מופרז,
אבל עד לרגע זה הייתי מעדיפה לחשוב שזה בכל זאת נבע מסוג של משיכה אלי, ולא מצורך לעשות שתיים במחיר
של אחת,והאמת היא, שעד לרגע זה גם אין לי שמץ של מושג ממש.

אני כל הזמן מרגישה דחף לתאר בדיוק מה מתי ואיפה,אבל זה כנראה בכלל לא חשוב.
מה שישאר בזיכרון זה מה שחשוב.מה שלא, כנראה שגם לא מספיק חשוב להשאר שם.
ועכשיו, מאחר ונתקעתי, כי איך שהתכוונתי לכתוב את זה לא ממש מסתדר לי,נעבור לשטף.

אז רציתי את דודי.
אבל לא התכוונתי לעשות אם זה שום דבר.
באמת,
להגן על העקרונות שלך גם כשהם הפוכים למה שאתה רוצה, זה חרא.
ועוד לצאת כמו מתחסדת.
אבל אני מניחה שמה שבאמת גרם לי להיות כזאת , זה שידעתי איך טניה תגיב.
לא משנה מה היא אומרת בפועל.
וככה היא גם הגיבה.
מעניין אותי רק מה היה קורה אם לא הייתי נשארת איתנה במקום שלי ,טוב, פחות או יותר.
האם קיבלתי אצלה נקודות זכות, או שהיא בכלל לא מבינה מה קרה שם באמת,
מתוך צפיה תת מודעת שככה אני תמיד אתנהג?

אני מניחה שהיה חסר לה החלק בפזל, שכתוב עליו שאני דווקא ממש רציתי.
הלוואי וכולם היו פשוט מתאפקים,
גושי הורמונים מטומטמים.
אבל בפנים,
אני שונאת שאני אומרת את זה, ושאני כמו דודי כנראה,
נהנתי מההמתח.
שלושה ימים לפני שחזרנו המתח הזה נשבר שוב.
מטעיות תיקשורת בצורה מסויימת,
אבל באמת טניה.
כמה טעוית תיקשורת כבר קיימות במצב מאוזן על מיטה זוגית כשכל הנוכחים מתעקשים ללכת לישון בעירום מלא.
חזרנו בבום.
אני לפחות, הם חזרו שלושה ימים אחרי.
וגם על זה אני אוכלת סרט.מטופש וילדותי.
אבל הרגשתי שדודי ממש דחק בי לחזור כבר.
ובכלל לא רציתי לחזור.
אני מניחה שבדיעבד, אם רציתי להשאר, הייתי פשוט נשארת.
אבל הייתי עייפה.
אני עדיין.
ולפחד לחזור לפה,זאת לא סיבה מספיק טובה.
גם פה בטח יש משהו שמחכה לי.או מחכה שאני אתחיל לעשות אותו.
חו"ל זה לא כוכב אחר.
למרות שאולי קצת יותר קל.או מעניין. או שזה אותו הדבר בעצם.
בכל אופן,
הרגשתי שהוא ממש רוצה לחזור,וממש מת להפטר ממני כי אני מתעקשת או משו,
וזה הרגיש לי מגעיל.
וזה עדיין מרגיש לי מגעיל.
אני לא יודעת.
אני מניחה שאולי הכל שונה מחוץ לראש שלי.
כרגיל.כמו שראיתי שקורה לכולם,כל הזמן.
אבל עדיין.
מתח נישבר.
ושום דבר לא נשאר מתחת.
אפילו להפך.

טניה ניפגשה איתי ביום שהם החזרנו.
אם דודי לא דיברתי מאז שניכנסתי לנמל.
כמה שאני נעלבת בקלות.
אולי זאת מסכה שלא היה צריך להוריד.
אבל איך,
שום דבר לא יכול היה לקרות אחרת.
על מסקלין אני אכתוב פוסט יפה מחר,או מחרתיים, או עוד שבוע.

ואת זה,
אני מניחה שנסיים ככה.
כמובן ,עם הבטחה לשקל אלקטרוני לכל המשאיר דואר אלקטרוני,בהנחה שהוא הגיע לשלב זה בפוסט..