זה מתחיל כשאתה נצמד לחדשות עד השעות הקטנות של הלילה, זה ממשיך כשאתה מגלה שאין לך מתי להשלים את שעות השינה שחסרות לך, וזה מגיע למצב שדווקא בשבת שעליה תכננת, רצה המקרה וממש לא השלמת שעות שינה.
אתה נהיה פסימי, ככה זה מתחיל. פתאום נראה לך שכל החיים שלך הם כישלון אחד גדול ומתמשך. שבכל 30+ שנותיך לא הגעת לשום הישג משמעותי. פתאום התקתוק של השעון הולך ומתחזק ונראה לך שכבר איחרת את הרכבת.
אחר כך כל מילה של הבוס שלך נשמעת לך כמו איום בפיטורין. אתה עייף, אתה לא מרוכז. לך תדע איזה שטויות אתה עושה. אתה גם לא מחייך כבר. אין לך למה לחייך. מבעד לערפל הזה הכל נראה שחור גם ככה.
אתה נוסע הביתה וכל הדרך מנסה לתפוס תנומה באוטובוס. יש לך אוטו, אבל החלטת לקחת אוטובוס כי אתה עייף מכדי לנהוג.
בלילה אתה מוטרד ולא מצליח להרדם. אתה הולך לשירותים, שותה עוד כוס מים, חלב חם, כדור נגד צרבת, אבל אתה נורא מתוח. אתה מתוח מזה שאתה לא מצליח להרדם. הפחד מהעייפות מונע ממך להרדם.
הצלחת להרדם. קול רעש מבחוץ מעיר אותך. זהו. עכשיו אתה ממשיך להתגלגל ככה עד הבוקר. בבוקר השעון מצלצל, אבל אתה כבר ער. מזמן. ואין לך כוח, אבל אתה חייב ללכת לעבודה לעוד יום של זחילה עייפה בין המשרדים וניסיון לבצע את תפקידך מתוך הערפל הזה שאתה רואה כל הזמן מול העיניים. אנשים בטח כבר מסתכלים עליך. העיניים שלך אדומות. יחד עם חוסר הריכוז שלך, הם בטח חושבים שאתה עושה סמים. לך תסביר להם שלא ישנת כבר שבוע וחצי.
בישיבות אתה מזיז את הראש מצד לצד, עושה את עצמך מבין, ובפועל אין לך מושג מה אמרו ומי האנשים האלה בכלל. אחר כך תאלץ להשלים פערים, אבל כרגע אתה רק מקווה שלא תתחיל לנקר פה מול כולם ומול הבוס שלך.
אתה עושה הכל לאט יותר. לא מספיק לעשות כלום במהלך יום העבודה ונאלץ להשאר שעות נוספות. מגיע הביתה מאוחר מדי ושוב מפסיד שעות שינה יקרות.
מין מעגל כזה. אינסופי. מייאש.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
