אפרופו בחירות. אני יושב וחושב לאן הביאו אותי הבחירות שלי.
אני יושב לבד בדירה המיניאטורית, בקושי מקום למתוח את הרגליים יש.
אני הולך לישון לבד. אפילו כלב אין לי.
גם אם היה, המצב בבנק לא מספיק טוב בשביל אחד. אז להוסיף גם כלב?
את הילדות אני רואה שבת כן, שבת לא, ומדי פעם, כשזה מסתדר, אז גם באמצע השבוע.
אבל...
אני לא חי בחשש מתמיד שזו ש"איתי" תתפוצץ פתאום בגלל כתם על הרצפה.
אני יודע שמותר לחייך בלי לקבל מהצד השני מבט מריר.
אני יכול להשאיר את הכלים בכיור עוד שעה בלי לקבל נאום (כולל בכי) שמסביר למה אני הופך את החיים שלה לגיהנום עלי אדמות בזלזול שלי בכל מה שחשוב.
אני עושה סקס! (לא כל יום, אפילו לא כל שבוע, אבל יותר מפעם בחודשיים... ולשם שינוי זה גם טוב! לשנינו!)
אני מתבונן קדימה באופטימיות ולא בייאוש.
אני יודע שעדיין לא מצאתי את האחת, אבל אני יודע שכל המערכות הזוגיות שחוויתי מאז הגירושין היו מספקות, מאושרות וקרובות יותר מזו שהייתה לי עם מי שהייתה אמורה להיות האישה שאיתי. גם כשנפרדנו, נפרדנו בחיוך, באהבה ובהבנה. לא במרירות, כעס ותחושת החמצה, כמו שהיה איתה.
אף פעם אל תתחתנו מתוך פחד, מתוך ספקות, מתוך תחושה של "אולי זה הכי טוב שיש?" זה לא! יש לי מספיק חברים מאושרים שהתחתנו עם מישהי שמשלימה אותם, ולעומתם חברים שמסתכלים בזו ששוכבת במיטה לצידם בלילה ותוהים "מה שתיתי באותו לילה?" וזה לא שהזוגיות טרום הנישואין הייתה גן של שושנים ואהבה. החריקות היו ברורות מאוד מהרגע הראשון.
אז יש רגעים קשים... יש רגעים שהגעגוע לזוגיות מקשה ופתאום חושבים "אולי?", אבל מספיק לחשוב רגע, לשים לב שאין את המועקה הזו בבטן בכל פעם שמתקרבים הביתה, שאין את הדיסוננס הזה בין הרצון לבוא הביתה ולראות את הבנות לרצון להתרחק ממנה, להבין שפתאום מחכים לשבת הרבה יותר כי הילדות מגיעות, כדי להבין שעם כל הקושי, זו הייתה ההחלטה הכי נכונה שקיבלתי. שקיבלנו.
מה שבטוח זה שיצאתי מהנישואין האלה אדם טוב, שלם ובוגר הרבה יותר משנכנסתי אליהם. אני לא מתחרט על אף שנייה.
שיהיה לכולם בהצלחה! בזוגיות ובכלל!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
